ביקורת
כל חיי הרגשתי מטומטם, חריג. הייתי מסתובב ברחובות ומצטנף עם כל קריאה בשמי, ידי המצביעה בכיתה היתה רפויה ומדולדלת וקולי היה רועד והססני. הרגשתי שונה - הרגשתי שאני נטע זר ושלא ירחק היום שבו תקיא אותי החברה מתוכה כגוש לעוס היטב של סחוס בשניצל.
את כל הנ"ל חב אני למבקרי הקולנוע בעיתונים. ציניקנים חסרי יכולת וממורמרים שגרמו לי להרגיש רע כשנרדמתי ב"יצירת מופת", כשבהיתי בשעמום ב-"מסמך קולנועי מרתק ונפלא" וב"סרט שכולם יהנו ממנו" או, לחלופין, כשנהניתי ב"סרט רע מאוד" וכשהתלהבתי מ"סרט ירוד,חסר טעם וריח".
מחבריי למדתי שגם בהם מקננת אותה תחושה של אי נוחות- אחרי הכל, אנחנו לא פופולרים מספיק כדי להיות שונים ולא עשירים מספיק כדי ללכת לכל הסרטים. בנוסף לכך, תמיד אזכור את מבוכתי לנוכח תארים כמו "סרט בלתי מתפשר", "סרט עשוי טוב אולם קשה לעיכול" ו"סרט דביק ורטוב". עם כל הכבוד,סרט הוא לא פוליטיקאי, לא שניצל ולא מין אורלי ומכל העסק של ביקורות הסרטים עולה ריח השחיתות.
בגלל זה, בימים הרי גורל אלו, כשמחירי הקולנועים עולים בצורה פרועה ולא מבוקרת הרגשתי צורך מחוזק לקום ולזעוק חמס.
לזעוק חמס בשם כל אותם אנשי מקצוע מוכשרים שעמלו קשות, ייצרו סרט נפלא וקיבלו ביקורות ספוגיות.
לזעוק חמס בשם כל אותם שעות שעבדתי כדי לשלם על סרטים שבבית הייתי קוטל בלחיצה על השלט.
לזעוק חמס בשם כל אותן שעות שעברתי סרוח על כסא מרופד מול "סרט מופת" ש"חובה לראות", רגליי רדומות, ראשי שמוט הצידה בתנוחה לא טבעית וריר נוזל ומטפטף מפי הפתוח למחצה.
בשם כל אלה אני אומר עכשיו - לא עוד!. מהיום אני הולך רק לסרטים עם שני כוכבים ומטה ("כדאי לוותר"). אני לא אהיה עוד חלק מהעדר שהולך לסרט בגלל ביקורות חיוביות.
אני במילא לא פופולרי אז מה אכפת לי להיות שונה
את כל הנ"ל חב אני למבקרי הקולנוע בעיתונים. ציניקנים חסרי יכולת וממורמרים שגרמו לי להרגיש רע כשנרדמתי ב"יצירת מופת", כשבהיתי בשעמום ב-"מסמך קולנועי מרתק ונפלא" וב"סרט שכולם יהנו ממנו" או, לחלופין, כשנהניתי ב"סרט רע מאוד" וכשהתלהבתי מ"סרט ירוד,חסר טעם וריח".
מחבריי למדתי שגם בהם מקננת אותה תחושה של אי נוחות- אחרי הכל, אנחנו לא פופולרים מספיק כדי להיות שונים ולא עשירים מספיק כדי ללכת לכל הסרטים. בנוסף לכך, תמיד אזכור את מבוכתי לנוכח תארים כמו "סרט בלתי מתפשר", "סרט עשוי טוב אולם קשה לעיכול" ו"סרט דביק ורטוב". עם כל הכבוד,סרט הוא לא פוליטיקאי, לא שניצל ולא מין אורלי ומכל העסק של ביקורות הסרטים עולה ריח השחיתות.
בגלל זה, בימים הרי גורל אלו, כשמחירי הקולנועים עולים בצורה פרועה ולא מבוקרת הרגשתי צורך מחוזק לקום ולזעוק חמס.
לזעוק חמס בשם כל אותם אנשי מקצוע מוכשרים שעמלו קשות, ייצרו סרט נפלא וקיבלו ביקורות ספוגיות.
לזעוק חמס בשם כל אותם שעות שעבדתי כדי לשלם על סרטים שבבית הייתי קוטל בלחיצה על השלט.
לזעוק חמס בשם כל אותן שעות שעברתי סרוח על כסא מרופד מול "סרט מופת" ש"חובה לראות", רגליי רדומות, ראשי שמוט הצידה בתנוחה לא טבעית וריר נוזל ומטפטף מפי הפתוח למחצה.
בשם כל אלה אני אומר עכשיו - לא עוד!. מהיום אני הולך רק לסרטים עם שני כוכבים ומטה ("כדאי לוותר"). אני לא אהיה עוד חלק מהעדר שהולך לסרט בגלל ביקורות חיוביות.
אני במילא לא פופולרי אז מה אכפת לי להיות שונה