כיצד לעבור בשלום את תקופת הבחינות
בתקופת המבחנים לא תבחן רק על ידיעותיך בחומר. תקופת המבחנים עשויה להיות שעת מבחן חברתית שבה סטודנט לסטודנט זאב. כדי לשרוד בתקופה עוינת זו, עליך להכיר ולשלוט בתופעות הנפוצות בה. סטודנט שיגיע לא מוכן, עשוי למצוא את עצמו ניגש למועדי ב' רבים או שנוא ע"י כל (במקרים קיצוניים אף דקור בסמטה חשוכה).
הסוואה מקדימה
במהלך פגישות באוניברסיטה בתקופה לפני בחינה, נשאלת השאלה "נו, למדת כבר?!". בנימה קלילה ולא מחייבת כאשר המטרה היא לפזר אווירה כללית של חוסר לימוד המוני שתוריד את הלחץ האישי ואולי אף תשכנע את התמימים לא ללמוד ובכך להעלות יחסית את רמת השאר. התשובות יגיעו לרוב בשתי תבניות:
1. הכחשה+תאור : "לאאא!! לא התחלתי אפילו!" בצירוף הסבר על עיסוק תובעני אחר (עבודה, קורס אחר, בילוי וכ"ו).
2. הודאה + התנצלות: "למדתי" + "אבל רק את פרק 5", "רק כי לא יהיה לי זמן לפני המבחן" וכ"ו.
הסוואת לחץ
המודעות הגוברת והולכת לנושא הלחץ והשפעותיו לא תורמת בצורה מיוחדת להקטנתו אלא יותר להסתרתו וחיפוש אחר סימנים שלו אצל אחרים. בחצי השעה האחרונה לפני מבחן עמוס, ישבתי על ספסל בחוץ וחשבתי מחשבות זימה על העוברות ושבות. בכל פעם שטלטלתי רגל בעצבנות זינקה לעברי מישהי בחיוך נצחון - "לחוץ הא?". שערה מאפיר ועיניה מתרוצצות בחוריהן בתזזית. אני מביט בה במבט מופתע והיא מעבירה את ספר הקורס השמן, שהפך בימים האחרונים לחלק בלתי נפרד ממנה, לידה השניה ע"מ שתוכל לטפוח על כתפך ביד רועדת. "לא נורא – זה רק מבחן" היא מעודדת את הלחוצים וממשיכה הלאה בצוואר קשוי ורגליים כושלות.
יראה
עודני זוכר בייראה את בן-הרוש מחטיבת הביניים. ערס ענק מימדים ורב שרשרות שהיה ידוע בקשריו עם גדולי העבריינים. בכל פעם שהיה נכנס לחדר, היתה השיחה משתתקת לרגע אחד מתוח. הוא היה נכנס, סוקר לרגע את הנוכחים וממשיך לדרכו. זמן קצר לאחר לכתו היו לחשושים מתפשטים כאש בשדה קוצים : "מספרים שהוא חבר של האלפרונים" אומר מישהו. "אומרים שהוא דקר מישהו בעיר במוצ"ש" מלחש אחר, והכל מביטים בייראה בגבו השרירי של בן הרוש הממשיך לדרכו.
באוניברסיטה, המקום שבו החנאנים מחליפים את הברנשים לצד החתיכות, "זכות הייראה" שמורה לחנאן הגדול של כל קורס. לפני בחינה הם מוסיפים צבע ללחיים והליכתם הופכת למלאת עוז ובטחון. כשהוא צועד קוממיות בדרכו להבחן, הוא חותך ביעף את קבוצות השיחה בהם מתלוננים הכל על חוסר ידיעתם את החומר. השיחה משתתקת לרגע וכולם מביטים בו באותה ייראה עתיקת יומין. הוא סוקר את הנוכחים מבעד למשקפיו העבות ונכנס לחדר הבחינה כשבת-צחוק רוחפת על פניו. זמן קצר לאחר לכתו מתפשטים הלחשושים: " שמעתי שפתר את שאלת הבונוס במבחן הקודם" אומר מישהו. "אומרים שיש לו זכרון צילומי" מלחש אחר והכל מביטים בייראה מהולה בקנאה על גבו השברירי הפוסע אל עבר חדר הבחינה.
אחרי הבחינה
תקופה זו הינה פחות קריטית לציונים אולם הינה בעלת חשיבות מכרעת למארג היחסים החברתיים. כלל ברזל: אסור לומר שהיה לך טוב בבחינה!!. אותו אחד שיישאל "איך הלכה לך הבחינה ?" ויענה שהיה לו "טוב", "אחלה" או משהו בסגנון ירכוש לאלתר את שנאת הנוכחים למשך שארית חייו בין אם יקבל ציון טוב לאחר מכן (מסיבות מובנות) ובין אם יתברר שנכשל (מגיע לשוויצר הזה!).
כלל ברזל זה אינו מותיר אפשרויות רבות לנשאל ועל בסיס זה פותחה "שיטת המדרוג השלילי": תמיד אמור שהצליח לך פחות ממה שאתה מעריך באמת. אם הצלחת מאוד, החלף את ה"מצויין!" המתלהב ב"בסדר" רפה. במקום "בסדר" רפה אמור "חרא" עם ראש מורכן וכן הלאה. לבעלי רגש אשמה חזק או שנאה לשקרים אין מה לדאוג - מכיוון שכולם מכירים ומיישמים את השיטה הזו, כל תשובה שתאמר תתורגם סימולטנית ע"י השומע לתשובה האמיתית ולכן למעשה אתה תמצא משקר אם תאמר את האמת.
המצטיינים המתנצלים
לאחר קבלת הציונים, תמצא את עצמך שייך לאחד משני מעמדות : אלו שקיבלו ציון חרא ויתהלכו כשהם ממורמרים ונבגדים, ואלו שהצהירו על חוסר לימודים וחוסר הצלחה, זינקו עם ציון מעורר קנאה וכעת הם מתהלכים אפופי חשיבות עצמית ומתנצלים בפני הכל בחיוך דקיק באומרם: "לא יודע איך עשיתי את זה בכלל" או "היה לי ממש מזל" ודומיהם.
רבים מכם עשויים לתהות היכן אני מוצא את עצמי. ובכן, אני מתנגד לכל זה. אני אישית, לא התחלתי עדיין ללמוד לאף מבחן כי כי יש לי … עיסוקים אחרים. באלה שכבר ניגשתי הלך לי ממש רע. לגבי תוצאה סופית, לעתים רחוקות יצא לי להיות מה"מצטיינים המתנצלים" – לרוב אני בקטגוריית אלה שצועקים עליהם בבית שאם הם היו לומדים יותר במקום לכתוב שטויות לעיתון אז היה הולך להם טוב יותר
הסוואה מקדימה
במהלך פגישות באוניברסיטה בתקופה לפני בחינה, נשאלת השאלה "נו, למדת כבר?!". בנימה קלילה ולא מחייבת כאשר המטרה היא לפזר אווירה כללית של חוסר לימוד המוני שתוריד את הלחץ האישי ואולי אף תשכנע את התמימים לא ללמוד ובכך להעלות יחסית את רמת השאר. התשובות יגיעו לרוב בשתי תבניות:
1. הכחשה+תאור : "לאאא!! לא התחלתי אפילו!" בצירוף הסבר על עיסוק תובעני אחר (עבודה, קורס אחר, בילוי וכ"ו).
2. הודאה + התנצלות: "למדתי" + "אבל רק את פרק 5", "רק כי לא יהיה לי זמן לפני המבחן" וכ"ו.
הסוואת לחץ
המודעות הגוברת והולכת לנושא הלחץ והשפעותיו לא תורמת בצורה מיוחדת להקטנתו אלא יותר להסתרתו וחיפוש אחר סימנים שלו אצל אחרים. בחצי השעה האחרונה לפני מבחן עמוס, ישבתי על ספסל בחוץ וחשבתי מחשבות זימה על העוברות ושבות. בכל פעם שטלטלתי רגל בעצבנות זינקה לעברי מישהי בחיוך נצחון - "לחוץ הא?". שערה מאפיר ועיניה מתרוצצות בחוריהן בתזזית. אני מביט בה במבט מופתע והיא מעבירה את ספר הקורס השמן, שהפך בימים האחרונים לחלק בלתי נפרד ממנה, לידה השניה ע"מ שתוכל לטפוח על כתפך ביד רועדת. "לא נורא – זה רק מבחן" היא מעודדת את הלחוצים וממשיכה הלאה בצוואר קשוי ורגליים כושלות.
יראה
עודני זוכר בייראה את בן-הרוש מחטיבת הביניים. ערס ענק מימדים ורב שרשרות שהיה ידוע בקשריו עם גדולי העבריינים. בכל פעם שהיה נכנס לחדר, היתה השיחה משתתקת לרגע אחד מתוח. הוא היה נכנס, סוקר לרגע את הנוכחים וממשיך לדרכו. זמן קצר לאחר לכתו היו לחשושים מתפשטים כאש בשדה קוצים : "מספרים שהוא חבר של האלפרונים" אומר מישהו. "אומרים שהוא דקר מישהו בעיר במוצ"ש" מלחש אחר, והכל מביטים בייראה בגבו השרירי של בן הרוש הממשיך לדרכו.
באוניברסיטה, המקום שבו החנאנים מחליפים את הברנשים לצד החתיכות, "זכות הייראה" שמורה לחנאן הגדול של כל קורס. לפני בחינה הם מוסיפים צבע ללחיים והליכתם הופכת למלאת עוז ובטחון. כשהוא צועד קוממיות בדרכו להבחן, הוא חותך ביעף את קבוצות השיחה בהם מתלוננים הכל על חוסר ידיעתם את החומר. השיחה משתתקת לרגע וכולם מביטים בו באותה ייראה עתיקת יומין. הוא סוקר את הנוכחים מבעד למשקפיו העבות ונכנס לחדר הבחינה כשבת-צחוק רוחפת על פניו. זמן קצר לאחר לכתו מתפשטים הלחשושים: " שמעתי שפתר את שאלת הבונוס במבחן הקודם" אומר מישהו. "אומרים שיש לו זכרון צילומי" מלחש אחר והכל מביטים בייראה מהולה בקנאה על גבו השברירי הפוסע אל עבר חדר הבחינה.
אחרי הבחינה
תקופה זו הינה פחות קריטית לציונים אולם הינה בעלת חשיבות מכרעת למארג היחסים החברתיים. כלל ברזל: אסור לומר שהיה לך טוב בבחינה!!. אותו אחד שיישאל "איך הלכה לך הבחינה ?" ויענה שהיה לו "טוב", "אחלה" או משהו בסגנון ירכוש לאלתר את שנאת הנוכחים למשך שארית חייו בין אם יקבל ציון טוב לאחר מכן (מסיבות מובנות) ובין אם יתברר שנכשל (מגיע לשוויצר הזה!).
כלל ברזל זה אינו מותיר אפשרויות רבות לנשאל ועל בסיס זה פותחה "שיטת המדרוג השלילי": תמיד אמור שהצליח לך פחות ממה שאתה מעריך באמת. אם הצלחת מאוד, החלף את ה"מצויין!" המתלהב ב"בסדר" רפה. במקום "בסדר" רפה אמור "חרא" עם ראש מורכן וכן הלאה. לבעלי רגש אשמה חזק או שנאה לשקרים אין מה לדאוג - מכיוון שכולם מכירים ומיישמים את השיטה הזו, כל תשובה שתאמר תתורגם סימולטנית ע"י השומע לתשובה האמיתית ולכן למעשה אתה תמצא משקר אם תאמר את האמת.
המצטיינים המתנצלים
לאחר קבלת הציונים, תמצא את עצמך שייך לאחד משני מעמדות : אלו שקיבלו ציון חרא ויתהלכו כשהם ממורמרים ונבגדים, ואלו שהצהירו על חוסר לימודים וחוסר הצלחה, זינקו עם ציון מעורר קנאה וכעת הם מתהלכים אפופי חשיבות עצמית ומתנצלים בפני הכל בחיוך דקיק באומרם: "לא יודע איך עשיתי את זה בכלל" או "היה לי ממש מזל" ודומיהם.
רבים מכם עשויים לתהות היכן אני מוצא את עצמי. ובכן, אני מתנגד לכל זה. אני אישית, לא התחלתי עדיין ללמוד לאף מבחן כי כי יש לי … עיסוקים אחרים. באלה שכבר ניגשתי הלך לי ממש רע. לגבי תוצאה סופית, לעתים רחוקות יצא לי להיות מה"מצטיינים המתנצלים" – לרוב אני בקטגוריית אלה שצועקים עליהם בבית שאם הם היו לומדים יותר במקום לכתוב שטויות לעיתון אז היה הולך להם טוב יותר
