שובל יש מכות
אנשים לא אוהבים לקבל מכות. על בסיס זה נוצרה הדמוקרטיה, שמאפשרת לרובנו לא לקבל מכות, ולמיעוטנו, שכבר קיבל מכות, להתלונן על קבלתן בקרב רשויות החוק המתאימות ולהתבונן במבט מאוכזב וחסר אונים על טחנות הצדק המסתובבות לאיטן.
לכאורה, הכל טוב ויפה. הבעיה היא שכולנו אוהבים לראות מכות. כמובן שיש סדרות וסרטים ותוכניות, אבל אפילו סרט אלימות של שעה וחצי בכיכובו של סטיבן סיגל, חביב האורטופדים, ועשרות בני-בליעל פריכי-עצמות לא ישווה למראם של איזה שניים שהולכים מכות באיזה בית קפה במוצאי שבת.
על בסיס כל הנאמר לעיל, נוצרה תופעה אנטרופולוגית-סוציולוגית הנקראת "שובל יש מכות", ואותה אתאר באמצעות דוגמה.
ערב חסר ריגושים במדרחוב הירושלמי. החבר'ה פוסעים על המדרכה הקרה בצעדים איטיים ומשועממים-משהו. לפתע, משום מקום, מופיע שובל גדול של אנשים שפוסעים בצעדים מהירים ונחושים בתוך הקהל המשמים בעקבות איזה מוסא אחד שלכוד בחולצה צמודה וצועד זועם וחסר רחמים כלפי מה שנראה כעימות אלים ובלתי נמנע עם מושא-זעמו.
ברקע, קול המייה מתגברת של "ווי ווי מה הוא יעשה לו" או "בוא בוא דודו יש מכות". אין קבוצת בנים שתעמוד בפיתויו המהפנט של השובל ולא תצטרף לזרם כדי לראות מה יקרה בקרב הענקים של מוסא וקורבנו. הרגשנים מבין החבר'ה ימלמלו לשאר בגרון חנוק מהתרגשות כבושה "ווי ווי ווי" או "נו בואו כבר יש מכות".
ברוב המקרים בסוף הינו מאכזב :
לעתים, פוגש מוסא את קורבנו והשניים מחליפים כמה מבטים עוינים בהחלט וקללה עסיסית ומופרדים ע"י כמה רכיכות חלשות אופי.
במקרים אחרים, המאכזבים ביותר, ייעצר מוסא פתאום, דווקא ברגע שמימדי השובל יזכירו את יציאת מצרים הזכורה לטוב, ויביט סביבו בתמיהה. מעשה זה הוא סימן מובהק לכך שמוסא אינו זועם כלל ועיקר ושאינו מבין מה פשר ההתקהלות מאחוריו. ברגע מר שכזה, יתפרק השובל באחת, ויהפוך מגוש מלוכד של שואפי-אלימות לקבוצה מרומה של אנשים מבולבלים, שע"י קפיצות קטנות מנסים לאתר את חבריהם בהמון.
ואולם, אין רע ללא טוב, ועל כמה שובלי-סרק יהיה מדי פעם שובל-אמת שבו מוסא פוגש את המיועד והשניים מתגלגלים קמעה על הרצפה ומנגחים איש את רעהו במצח נחושה עד שהשוטרים שעומדים בצד ומעודדים, נזכרים שמחובתם למנוע את המתרחש ואז הם מונעים את המתרחש ואנשי השובל מתפזרים איש איש לפי סטיותיו בהרגשת סיפוק.
השובל הוא ללא ספק הימור שצופן בחובו ברוב המקרים אכזבה, אבל, עם זאת, האם משהו מאתנו יוכל להמשיך ללכת בניחותא כשמלפניו צועדים אנשי הזעם לעבר גורלם
לכאורה, הכל טוב ויפה. הבעיה היא שכולנו אוהבים לראות מכות. כמובן שיש סדרות וסרטים ותוכניות, אבל אפילו סרט אלימות של שעה וחצי בכיכובו של סטיבן סיגל, חביב האורטופדים, ועשרות בני-בליעל פריכי-עצמות לא ישווה למראם של איזה שניים שהולכים מכות באיזה בית קפה במוצאי שבת.
על בסיס כל הנאמר לעיל, נוצרה תופעה אנטרופולוגית-סוציולוגית הנקראת "שובל יש מכות", ואותה אתאר באמצעות דוגמה.
ערב חסר ריגושים במדרחוב הירושלמי. החבר'ה פוסעים על המדרכה הקרה בצעדים איטיים ומשועממים-משהו. לפתע, משום מקום, מופיע שובל גדול של אנשים שפוסעים בצעדים מהירים ונחושים בתוך הקהל המשמים בעקבות איזה מוסא אחד שלכוד בחולצה צמודה וצועד זועם וחסר רחמים כלפי מה שנראה כעימות אלים ובלתי נמנע עם מושא-זעמו.
ברקע, קול המייה מתגברת של "ווי ווי מה הוא יעשה לו" או "בוא בוא דודו יש מכות". אין קבוצת בנים שתעמוד בפיתויו המהפנט של השובל ולא תצטרף לזרם כדי לראות מה יקרה בקרב הענקים של מוסא וקורבנו. הרגשנים מבין החבר'ה ימלמלו לשאר בגרון חנוק מהתרגשות כבושה "ווי ווי ווי" או "נו בואו כבר יש מכות".
ברוב המקרים בסוף הינו מאכזב :
לעתים, פוגש מוסא את קורבנו והשניים מחליפים כמה מבטים עוינים בהחלט וקללה עסיסית ומופרדים ע"י כמה רכיכות חלשות אופי.
במקרים אחרים, המאכזבים ביותר, ייעצר מוסא פתאום, דווקא ברגע שמימדי השובל יזכירו את יציאת מצרים הזכורה לטוב, ויביט סביבו בתמיהה. מעשה זה הוא סימן מובהק לכך שמוסא אינו זועם כלל ועיקר ושאינו מבין מה פשר ההתקהלות מאחוריו. ברגע מר שכזה, יתפרק השובל באחת, ויהפוך מגוש מלוכד של שואפי-אלימות לקבוצה מרומה של אנשים מבולבלים, שע"י קפיצות קטנות מנסים לאתר את חבריהם בהמון.
ואולם, אין רע ללא טוב, ועל כמה שובלי-סרק יהיה מדי פעם שובל-אמת שבו מוסא פוגש את המיועד והשניים מתגלגלים קמעה על הרצפה ומנגחים איש את רעהו במצח נחושה עד שהשוטרים שעומדים בצד ומעודדים, נזכרים שמחובתם למנוע את המתרחש ואז הם מונעים את המתרחש ואנשי השובל מתפזרים איש איש לפי סטיותיו בהרגשת סיפוק.
השובל הוא ללא ספק הימור שצופן בחובו ברוב המקרים אכזבה, אבל, עם זאת, האם משהו מאתנו יוכל להמשיך ללכת בניחותא כשמלפניו צועדים אנשי הזעם לעבר גורלם
