גוגנהיים
מעולם לא הערכתי פסולת ברזל ושמלות אבל אף אחד לא אמר לי שזה מראה על בורות, עד אותו בוקר קפוא בניו יורק שבו ננזפתי ע"י צמד שותפות-דירה לא-שוטפות-כלים על היותי חסר חוש אמנותי ובור. מספר ימים אחר כך נגררתי למוזיאון הניו-יורקי לאמנות מודרנית, גוגנהיים, שהיה מעוצב בצורה מעוגלת משהו של שבלול בגילופין ומלא בליטות מהקירות וחלונות עקומים.
מיד עם הגיענו, הועמדנו בחוץ, בתור ארוך של שוחרי אמנות קפואים שמושכים באף ובולעים כי הם מתביישים לירוק על המדרכה. אניני טעם. כשהגיע תורנו להכנס, הועמדנו בתור נוסף שבסופו נפרדתי לשלום מכספי האהוב וקיבלתי בתמורה כרטיס לבן קטן. מאותו רגע הפך יומי לסיוט הזוי.
שוער קצר רוח לקח לעצמו בגסות חצי מהכרטיס שלי ונזף בי להכנס פנימה יען כי שוחרי האמנות היו נערמים מאחורי עם כרטיסיהם.
החלתי מתרוצץ במבוך המסובב והמעורפל, שהיה מלא באורות וצבעים חולניים ואפוף במבקרים ומוזיקה מודרנית ומלא בתצוגות אמנות (?!) תמוהות - קומץ ברזלים חלודים על דיקט שמלות משוק הכרמל שיד נעלמה הדביקה עליהם ברזלים ופייטים וגזרה אותן עקום וכמובן, כמה גושי צבע על בד מלוכלך. "ציורים" יקרי ערך. אותם ציורים, שכאן תלויים במסגרת מהודרת וזוכים לתאורה, חימום והגנה נאותים (בניגוד למשל, לרבים מילדי העולם) , אותם ציורים היו זוכים ליחס שונה לחלוטין אם היו מגיעים בתור ציור שהילד עשה בגן. אותו אבא מעונב שעומד מולי ומתפעם חרישית מגודל היצירה היה וודאי נוזף חמורות בכל אחד מיוצאי חלציו שהיה חוזר מהגן עם גוויה אמנותית שכזו.
תמיד היתה לי קיבה חלשה. תמיד נאלצתי לוותר על מתקנים מסוימים בלונה פארק ואפילו חיל הים נאלץ לוותר על שירותי הטובים... כוורת האנשים הסחרחרה בהחלט לא היתה לרוחי. במצוקתי הרבה ניסיתי להמלט וביקשתי מהקופאית את כספי.
"אני רוצה לחזור ביום פחות עמוס ע"מ להנות מהיצירות במלואן" תרצתי את בקשתי בכדי שלא אחשב לבור חסר חוש אמנותי. הקופאית חייכה בהבנה וניגשה לעבר הקופה רק כדי להגיש לי בגאווה כרטיס חד פעמי לביקור נוסף. "תהנה בביקורך הבא" זרקה ואני החלטתי שאם כבר שילמתי כ"כ הרבה לפחות אסבול עד הסוף.
המסלול ההזוי הוביל אותי מעלה מעלה לקומה העליונה כשסביבי שורצים צרכני אמנות לובשי חליפות ומעילי פרווה ומדי פעם בפעם מראה מעודד של גבר משועמם הנגרר ע"י אשה כשהוא רוטן חרישית. מכל עבר נשמעות קריאות התלהבות בכל השפות. "או לה לה פייר אבסטרקט אקסטרודינר!!", " אכטונג ליבה דאס איס גוט", "איטס א גרייט שווו" וכמובן "מה זה הזבל הזה שולה בואי נלך מפה".
עם הגיעי לפסגת המגדל חזיתי לזוועתי בילד מעונב עם שביל באמצע מביט בעניין על ציור של ריבוע כחול. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. בכמה אבחות יד פילסתי את דרכי בקהל, בהטיחי נשים מטופחות וילדים מסווודרים על עבר הקירות המפותלים ולבסוף, קצר נשימה התפרצתי למעלית וירדתי אל החופש. כלומר אל שתי קומות מתחת לחופש. הסימון שעל המעלית היה מבלבל וכשיצאתי מהמעלית ניצבתי מול אישה מתולתלת ועצובת מבט ו"אמן" מזוקן וזעוף פנים עם מכחול, שעליהם הגן בחירוף נפש שומר מוזיאון זקן ומנומנם.
"איך יוצאים מכאן?" שאלתי בבלבול והאמן מלמל משהו לא ברור לעומתי."סליחה?" שמרתי על סבלנותי. "היציאה מהקומה השניה למה אתה לא קורא שלטים??!" שאג לעומתי האמן. מותר לו להיות גועלי לאנשים - הוא אמן מודרני.
אני לא טוען שאני גיבור אבל הרבה אנשים במצבי היו נכנעים ובורחים כשפנים מבוהלים למעלית. אבל לא אני - ספגתי כבר יותר מדי מעולם האמנות המודרנית. כמעט מבלי לחשוב, ועם הוריד שיוצא לי כשאני עצבני, נעמדתי מול השרלטן והטחתי בו כמה עלבונות שהיו גורמים לגדול עברייני הרלם להסמיק. המזוקן התרומם מכסאו בכוונה ברורה ומיידית להזיק לי, שומר המוזיאון נראה מוכן ומזומן לסייע לו והבחורה מלאה את תפקידה בהיותה הבחורה שצריך להרשים כשהולכים מכות.
בכלל הרגשתי שהסיטואציה עוינת מאוד כלפיי. אני אדם רגיש מאוד ואווירה חיובית בסביבה הקרובה שלי זה דבר שנורא חשוב לי ובכלל אני נורא לא אוהב שמזיקים לי. בהחלטה של רגע ובהדרת כבוד אצילית נמלטתי חזרה למעלית. מבעד לדלת הנסגרת הספקתי עוד לזרוק "פאק יו" עסיסי לעבר האמן המבטיח ולגחך לעצמי בין כל יושבי המעלית המזועזעים.
רק כשעמדתי בחוץ, בקור הצורב, והבטתי בעיניים כלות על ההמון חובב האבסטרקט ונפוח הכיסים הזורם פנימה, רק אז הכרתי בעובדה שלמרות שפגעתי ברגשותיו של אמן מזוקן, עולם האמנות המודרנית ניצח אותי. עומד בחוץ, עני ב12 דולר וזקן בשעתיים.
לכ"כ הרבה אנשים יש זמן וכסף להשקיע בשטויות. כל טמבל שעלה על הרעיון יכול לפתוח סטודיו, ולגזול מאנשים תמימים את מיטב כספם כדי לממן בגדים מוזרים, מכוניות יקרות ונערות ליווי יפהפיות.
נראה לי שיש לי חוש לאמנות מודרנית. אולי אני אפתח סטודיו
מיד עם הגיענו, הועמדנו בחוץ, בתור ארוך של שוחרי אמנות קפואים שמושכים באף ובולעים כי הם מתביישים לירוק על המדרכה. אניני טעם. כשהגיע תורנו להכנס, הועמדנו בתור נוסף שבסופו נפרדתי לשלום מכספי האהוב וקיבלתי בתמורה כרטיס לבן קטן. מאותו רגע הפך יומי לסיוט הזוי.
שוער קצר רוח לקח לעצמו בגסות חצי מהכרטיס שלי ונזף בי להכנס פנימה יען כי שוחרי האמנות היו נערמים מאחורי עם כרטיסיהם.
החלתי מתרוצץ במבוך המסובב והמעורפל, שהיה מלא באורות וצבעים חולניים ואפוף במבקרים ומוזיקה מודרנית ומלא בתצוגות אמנות (?!) תמוהות - קומץ ברזלים חלודים על דיקט שמלות משוק הכרמל שיד נעלמה הדביקה עליהם ברזלים ופייטים וגזרה אותן עקום וכמובן, כמה גושי צבע על בד מלוכלך. "ציורים" יקרי ערך. אותם ציורים, שכאן תלויים במסגרת מהודרת וזוכים לתאורה, חימום והגנה נאותים (בניגוד למשל, לרבים מילדי העולם) , אותם ציורים היו זוכים ליחס שונה לחלוטין אם היו מגיעים בתור ציור שהילד עשה בגן. אותו אבא מעונב שעומד מולי ומתפעם חרישית מגודל היצירה היה וודאי נוזף חמורות בכל אחד מיוצאי חלציו שהיה חוזר מהגן עם גוויה אמנותית שכזו.
תמיד היתה לי קיבה חלשה. תמיד נאלצתי לוותר על מתקנים מסוימים בלונה פארק ואפילו חיל הים נאלץ לוותר על שירותי הטובים... כוורת האנשים הסחרחרה בהחלט לא היתה לרוחי. במצוקתי הרבה ניסיתי להמלט וביקשתי מהקופאית את כספי.
"אני רוצה לחזור ביום פחות עמוס ע"מ להנות מהיצירות במלואן" תרצתי את בקשתי בכדי שלא אחשב לבור חסר חוש אמנותי. הקופאית חייכה בהבנה וניגשה לעבר הקופה רק כדי להגיש לי בגאווה כרטיס חד פעמי לביקור נוסף. "תהנה בביקורך הבא" זרקה ואני החלטתי שאם כבר שילמתי כ"כ הרבה לפחות אסבול עד הסוף.
המסלול ההזוי הוביל אותי מעלה מעלה לקומה העליונה כשסביבי שורצים צרכני אמנות לובשי חליפות ומעילי פרווה ומדי פעם בפעם מראה מעודד של גבר משועמם הנגרר ע"י אשה כשהוא רוטן חרישית. מכל עבר נשמעות קריאות התלהבות בכל השפות. "או לה לה פייר אבסטרקט אקסטרודינר!!", " אכטונג ליבה דאס איס גוט", "איטס א גרייט שווו" וכמובן "מה זה הזבל הזה שולה בואי נלך מפה".
עם הגיעי לפסגת המגדל חזיתי לזוועתי בילד מעונב עם שביל באמצע מביט בעניין על ציור של ריבוע כחול. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. בכמה אבחות יד פילסתי את דרכי בקהל, בהטיחי נשים מטופחות וילדים מסווודרים על עבר הקירות המפותלים ולבסוף, קצר נשימה התפרצתי למעלית וירדתי אל החופש. כלומר אל שתי קומות מתחת לחופש. הסימון שעל המעלית היה מבלבל וכשיצאתי מהמעלית ניצבתי מול אישה מתולתלת ועצובת מבט ו"אמן" מזוקן וזעוף פנים עם מכחול, שעליהם הגן בחירוף נפש שומר מוזיאון זקן ומנומנם.
"איך יוצאים מכאן?" שאלתי בבלבול והאמן מלמל משהו לא ברור לעומתי."סליחה?" שמרתי על סבלנותי. "היציאה מהקומה השניה למה אתה לא קורא שלטים??!" שאג לעומתי האמן. מותר לו להיות גועלי לאנשים - הוא אמן מודרני.
אני לא טוען שאני גיבור אבל הרבה אנשים במצבי היו נכנעים ובורחים כשפנים מבוהלים למעלית. אבל לא אני - ספגתי כבר יותר מדי מעולם האמנות המודרנית. כמעט מבלי לחשוב, ועם הוריד שיוצא לי כשאני עצבני, נעמדתי מול השרלטן והטחתי בו כמה עלבונות שהיו גורמים לגדול עברייני הרלם להסמיק. המזוקן התרומם מכסאו בכוונה ברורה ומיידית להזיק לי, שומר המוזיאון נראה מוכן ומזומן לסייע לו והבחורה מלאה את תפקידה בהיותה הבחורה שצריך להרשים כשהולכים מכות.
בכלל הרגשתי שהסיטואציה עוינת מאוד כלפיי. אני אדם רגיש מאוד ואווירה חיובית בסביבה הקרובה שלי זה דבר שנורא חשוב לי ובכלל אני נורא לא אוהב שמזיקים לי. בהחלטה של רגע ובהדרת כבוד אצילית נמלטתי חזרה למעלית. מבעד לדלת הנסגרת הספקתי עוד לזרוק "פאק יו" עסיסי לעבר האמן המבטיח ולגחך לעצמי בין כל יושבי המעלית המזועזעים.
רק כשעמדתי בחוץ, בקור הצורב, והבטתי בעיניים כלות על ההמון חובב האבסטרקט ונפוח הכיסים הזורם פנימה, רק אז הכרתי בעובדה שלמרות שפגעתי ברגשותיו של אמן מזוקן, עולם האמנות המודרנית ניצח אותי. עומד בחוץ, עני ב12 דולר וזקן בשעתיים.
לכ"כ הרבה אנשים יש זמן וכסף להשקיע בשטויות. כל טמבל שעלה על הרעיון יכול לפתוח סטודיו, ולגזול מאנשים תמימים את מיטב כספם כדי לממן בגדים מוזרים, מכוניות יקרות ונערות ליווי יפהפיות.
נראה לי שיש לי חוש לאמנות מודרנית. אולי אני אפתח סטודיו
