שיטת רמו
אף אחד לא אוהב לשלם. מהצייד הקדמון שברח משותפיו לצייד עם השלל המשותף, דרך איכר פאודלי המעלים מגובה המסים כמה שקי חיטה, ועד לישראלי הממוצע שנוסע קילומטרים רבים לכפר הערבי הקרוב כדי לאכול שיפודים בכמה שקלים פחות או מנסה להגניב עוד ילד לבריכה ללא תשלום.
אצל חלקנו המחיר מעיד על איכות הבילוי.
"אכלנו שיפודים משהו משהו – 6 סיכים וצ'יפסלט ב30- שקל" יתמוגג קבלן שמן שהונו נאמד בכמה עשרות מיליונים. תופעה סוציולוגית-פסיכולוגית זו יכולה להסביר גם מדוע אותו קבלן ינסה בתוקף לשכנע את השומר הזקן בכניסה לבריכה שבנו, העומד לצדו (כשהוא לא מגולח ועם קעקוע של "גולני שלי" על הכתף) הוא מתחת לגיל 12 ולכן זכאי לשלם את מחצית המחיר.
אם תדרשנה הצדקות מוסריות לרמאויות הקטנות הללו נקבלן בשתי צורות:
1.ביטול - "מההה.. יש להם מלא אנשים שמשלמים".
2. התקפה - "מההה. מגיע להם הבני זונות האלה".
כמובן שהצדקות אלו הינן מגוחכות אבל אין איש, ולו יפה הנפש ביותר שיעמוד בפני הפיתוי (אף אחד לא אוהב לשלם).
שיטות ההתפלחות האלגנטיות (בניגוד לטיפוס על הגדר למשל…) מבוססות על שני עקרונות מרכזיים : בלגן ובטחון עצמי.
תארו לכם לדוגמא שומר בבריכה כשאספסוף ענק, קצר-רוח, מיוזע ושואף-בריכה צועד למולו בנחישות. במצב הרה גורל זה, ספק אם זאטוט שירוץ קדימה (בהנחיית הוריו) תוך התעלמות מוחלטת מהשומר יורגש.
וגם אם אכן יורגש, השומר הרי לא יוכל להפקיר את עמדתו לידי האספסוף ולצוד את הזאטוט בבריכה הומת האדם. הפתרון – להעלים עין.
כ"כ פשוט וקל. היופי הוא שבניגוד למשל לצייד הקדמון, שגנב נתח מחבריו, ויישחט בעזרת כידונים ואבני צור משוננות, הרי שבשיטה זו הסיכון מזערי.
במקרה הכי גרוע יתפוס השומר את הזאטוט בעורפו ויגיש אותו לאב המאוכזב שינזוף בו פיקטיבית. להעמיד פני מטומטם זה קל – יש אנשים שפרנסתם מושתת על זה.
זה הבלגן. מצד שני, יש את שיטת הבטחון העצמי, הנקראת גם "שיטת רמו", ע"ש מגלה ומעשה שהיה כך היה:
באחד הימים, רצה הגורל ונזדמן לידי אותו רמו כרטיס הזמנה (חד פעמי) לבריכה של אחד ממלונות העיר. מתוך פיזור נפש רגעי צעד רמו דרך השומרים בבטחון, כשההזמנה (החד פעמית) מונחת עדיין בכיסו, תוך שהוא מהנהן קלושות לשומר.
רק לאחר שניצל את מנעמי הבריכה, ובעודו מתלבש, גילה שהכרטיס (החד פעמי) נמצא עדיין בכיסו- דבר שיאפשר לו ביקור נוסף ללא תשלום! רק באותו רגע עיכל את ההישג האדיר שהושג. מאז, היה מגיע מספר פעמים בשבוע, מהנהן לשומר הותיק וצועד קוממיות במעבר כשההזמנה (החד פעמית) מונחת עדיין בכיסו.
השומרים כולם למדו לזהות את רמו, עשו לו כבוד מעצם היותו לקוח ותיק ומוערך שמהנהן לשומרים בראשו. עם הזמן הגיע שומר חדש – צעיר פזיז אשר לא ידע את רמו וניסה ברוב חוצפתו לעוצרו ולדרוש הסברים. אולם, לאחר שננזף ע"י השומר הותיק וההנהלה ולאחר שרמו קיבל את התנצלותו הכנה, הותר לו להמשיך ולהחזיק במשרתו.
רמו התחזק והבריא מאימוני הכושר התכופים עד לאותו יום הרה גורל שבו החל להאמין באמת שיש לו מנוי ואז הפסיק ללכת – מי מנצל מנוי לבריכה?!.
שוב, בניגוד לאיכר הפאודלי שנתפס בהעלמת שקי חיטה ונשלח למרתפי הטירה כדי לעבור עינויים או מוצלף ע"י שוט רטוב בכיכר הכפר, הסיכון בשיטה מזערי. והרי, במקרה הגרוע ביותר, ייאלץ רמו להסגיר את ההזמנה (החד פעמית) לידי קלגסי הבריכה דבר שאמור היה לעשות זמן רב לפני כן.
בקרב חלק מקוראיי, בעיקר חלשי האופי מבינהם יתעוררו תהיות לגבי מוסריות השיטה. ובכן, אין מה לדאוג- יש להם מלא אנשים לבני זונות האלה
אצל חלקנו המחיר מעיד על איכות הבילוי.
"אכלנו שיפודים משהו משהו – 6 סיכים וצ'יפסלט ב30- שקל" יתמוגג קבלן שמן שהונו נאמד בכמה עשרות מיליונים. תופעה סוציולוגית-פסיכולוגית זו יכולה להסביר גם מדוע אותו קבלן ינסה בתוקף לשכנע את השומר הזקן בכניסה לבריכה שבנו, העומד לצדו (כשהוא לא מגולח ועם קעקוע של "גולני שלי" על הכתף) הוא מתחת לגיל 12 ולכן זכאי לשלם את מחצית המחיר.
אם תדרשנה הצדקות מוסריות לרמאויות הקטנות הללו נקבלן בשתי צורות:
1.ביטול - "מההה.. יש להם מלא אנשים שמשלמים".
2. התקפה - "מההה. מגיע להם הבני זונות האלה".
כמובן שהצדקות אלו הינן מגוחכות אבל אין איש, ולו יפה הנפש ביותר שיעמוד בפני הפיתוי (אף אחד לא אוהב לשלם).
שיטות ההתפלחות האלגנטיות (בניגוד לטיפוס על הגדר למשל…) מבוססות על שני עקרונות מרכזיים : בלגן ובטחון עצמי.
תארו לכם לדוגמא שומר בבריכה כשאספסוף ענק, קצר-רוח, מיוזע ושואף-בריכה צועד למולו בנחישות. במצב הרה גורל זה, ספק אם זאטוט שירוץ קדימה (בהנחיית הוריו) תוך התעלמות מוחלטת מהשומר יורגש.
וגם אם אכן יורגש, השומר הרי לא יוכל להפקיר את עמדתו לידי האספסוף ולצוד את הזאטוט בבריכה הומת האדם. הפתרון – להעלים עין.
כ"כ פשוט וקל. היופי הוא שבניגוד למשל לצייד הקדמון, שגנב נתח מחבריו, ויישחט בעזרת כידונים ואבני צור משוננות, הרי שבשיטה זו הסיכון מזערי.
במקרה הכי גרוע יתפוס השומר את הזאטוט בעורפו ויגיש אותו לאב המאוכזב שינזוף בו פיקטיבית. להעמיד פני מטומטם זה קל – יש אנשים שפרנסתם מושתת על זה.
זה הבלגן. מצד שני, יש את שיטת הבטחון העצמי, הנקראת גם "שיטת רמו", ע"ש מגלה ומעשה שהיה כך היה:
באחד הימים, רצה הגורל ונזדמן לידי אותו רמו כרטיס הזמנה (חד פעמי) לבריכה של אחד ממלונות העיר. מתוך פיזור נפש רגעי צעד רמו דרך השומרים בבטחון, כשההזמנה (החד פעמית) מונחת עדיין בכיסו, תוך שהוא מהנהן קלושות לשומר.
רק לאחר שניצל את מנעמי הבריכה, ובעודו מתלבש, גילה שהכרטיס (החד פעמי) נמצא עדיין בכיסו- דבר שיאפשר לו ביקור נוסף ללא תשלום! רק באותו רגע עיכל את ההישג האדיר שהושג. מאז, היה מגיע מספר פעמים בשבוע, מהנהן לשומר הותיק וצועד קוממיות במעבר כשההזמנה (החד פעמית) מונחת עדיין בכיסו.
השומרים כולם למדו לזהות את רמו, עשו לו כבוד מעצם היותו לקוח ותיק ומוערך שמהנהן לשומרים בראשו. עם הזמן הגיע שומר חדש – צעיר פזיז אשר לא ידע את רמו וניסה ברוב חוצפתו לעוצרו ולדרוש הסברים. אולם, לאחר שננזף ע"י השומר הותיק וההנהלה ולאחר שרמו קיבל את התנצלותו הכנה, הותר לו להמשיך ולהחזיק במשרתו.
רמו התחזק והבריא מאימוני הכושר התכופים עד לאותו יום הרה גורל שבו החל להאמין באמת שיש לו מנוי ואז הפסיק ללכת – מי מנצל מנוי לבריכה?!.
שוב, בניגוד לאיכר הפאודלי שנתפס בהעלמת שקי חיטה ונשלח למרתפי הטירה כדי לעבור עינויים או מוצלף ע"י שוט רטוב בכיכר הכפר, הסיכון בשיטה מזערי. והרי, במקרה הגרוע ביותר, ייאלץ רמו להסגיר את ההזמנה (החד פעמית) לידי קלגסי הבריכה דבר שאמור היה לעשות זמן רב לפני כן.
בקרב חלק מקוראיי, בעיקר חלשי האופי מבינהם יתעוררו תהיות לגבי מוסריות השיטה. ובכן, אין מה לדאוג- יש להם מלא אנשים לבני זונות האלה
