המדריך להתנהלות תקשורתית במלחמה

סוד גלוי לכל הא שזירת הלחימה השתנתה מקצה לקצה בעידן הגלובלי. רבים מאויבינו כבר הבינו זאת והם נוקטים בשיטת ה"בכיונות". שיטה זו, שהיא שילוב של "בריונות" ו"בכיינות" היא השיטה המושלמת להלחם נגד העולם הדמוקרטי. לפי השיטה, כשאתה חזק ויש לך הזדמנות נהג בבריונות. הדבר יקנה לך כוח הרתעה. כשאתה חלש, נהג בבכיינות – הצג עצמך כמקופח, חלש ונרדף – הדבר יגייס לצדך את התקשורת ואת כוחות הטוב של הדמוקרטיה

אצלנו לעומת זאת, נראה שעדיין לא נפל האסימון. חדשות לבקרים אנו נתקלים באותן דרכי הסברה שחוקות שמיושמות על ידי בכירינו. אותם אנשים, מלח הארץ, לא עשו שימוש עדיין בסוללת המחקר האדירה שמצביעה על הטיות התפיסה, החשיבה וקבלת ההחלטות האנושית. לכן ניתן לראות לעיתים כיצד רבים ממנהיגינו מתנהלים מול התקשורת באופן ילדותי: הם פועלים לפי תחושת צדק פנימי, מחפשים הבנה בעולם לתחושה זו ומתאכזבים שוב ושוב כשאינם מוצאים אותה

מדריך זה מציע אופן התנהלות אחר שמבוסס על שתי הבנות בסיס

1. אין גבול לצביעות האנושית. לכן, חשוב ללמוד להשתמש בהטיות הרגש והחשיבה לתועלתך.
2. בעידן הדיגיטלי, כל התרחשות חדשותית שאינה קשורה ישירות לצופה היא בגדר תוכנית ריאליטי.

הצהרות

הצהרות לוחמניות של גנרלים ופוליטיקאים בנוסח "נשרוף את דרום לבנון" או "נעקור ונאכל את ראש הנחש" כבר לא מרגשות את אויבינו הערבים. הן גם נתקלות בבוז חשדני בדעת הקהל הפנימית. הן כן עובדות על דעת הקהל בארצות ה"נאורות" שבהן עם שמיעת הצהרות כאלו מתארגנות הפגנות ספונטניות למניעת שריפת דרום לבנון ו/או להצלת הנחש. הדרך החכמה לפעול היא להצהיר בקול נעים וחרישי שנגיב במתינות בעוד אנו שורפים וכ"'ו. למה הדבר דומה? לאדם תמים שהולך ברחוב ומישהו פתאום מתחיל לירוק עליו. אם הוא יעמוד שם ויאיים, היורק לא יירתע אבל המון אנשים יתאספו לראות מה קורה. אם בסופו של דבר האדם ירצה להגיב על היריקות, יהיה שם קהל שלם שינסה למנוע את הדבר.

שמות של מבצעים צבאיים

שמות המבצעים צריכים להשתנות: לא עוד "אגרוף הפלדה", "זעם ואש", "מוות מהשחקים" וכ"ו. אנחנו לא בוחרים שמות לקבוצה בקייטנה. השמות האלו רק עוזרים לידידינו בערוצי התקשורת הזרים להדגיש את הנרטיב של הברוטליות הישראלית חסרת הפשר

Operation “death from above” causes more civilian fatalities as Israely troops….

כאלטרנטיבה, דמיינו שמות אחרים למבצעים כגון "רוח קלילה", "העדפנו שלום" או "חמלה מעל הכל"... זה פשוט לא מתנגן על הלשון באותה הדרך. שינוי כזה ידרוש כמובן הכשרה מקיפה של אוצר מילים, היגוי ואף ליווי פסיכולוגי של מיטב הקצונה הבכירה

משעמם או מעניין

צרכני התקשורת החדשים הם משועממים מטבעם. הם מוצפים במידע ויש להם שפע של אפשרויות מה לעשות עם זמנם הפנוי. לאף אחד אין סבלנות להתעמק בכלום

ולכן, הכלל הוא פשוט עד כאב: כשהאויב פוגע בך אתה צריך שזה יהיה מעניין ככל האפשר – קצר, קולע עם תמונות וסרטוני וידאו. כשאתה פוגע באויב אתה צריך שזה יהיה משעמם ככל האפשר – דיווח מילולי ללא קטעי מדיה

מספר ההרוגים והפצועים וכמות הנזק היא כמעט לא רלוונטית. לא מאמינים? חפשו סטטיסטיקות של כמות סיקור תקשורתי לעומת מספר הרוגים ותופתעו מהתוצאות

חשוב לזכור שרמת העניין בידיעה היא יחסית ותלויה ברמת העניין שמעוררים ארועים אחרים באותו זמן. למשל, בתקופות משעממות, גם הידיעות המטופשות ביותר מקבלות נפח רב

אני מודע לכך שאילוצים ענייניים רבים משפיעים על קביעת התזמון של מבצעים צבאיים: אפשרויות מבצעיות, מזג האוויר, חקירות פליליות נגד פוליטיקאים ועוד. אני חושב שלמערכת זו כדאי להוסיף גם את השיקול התקשורתי. לכן, מומלץ לתזמן מבצעים צבאיים בסמוך ככל האפשר לארועים גלובליים משמעותיים. אני סבור ש"עופרת יצוקה" היה זוכה לתשומת לב תקשורתית פחותה בהרבה אם היה מתרחש בימים שלאחר מותו של מייקל ג'קסון או רעידת האדמה בהאיטי

רגש או הגיון

מידע רגשי משפיע פי כמה וכמה ממידע רציני ואובייקטיבי. כך למשל – ידיעה מילולית על כפר שלם שנטבח מספקת במקרה הטוב כמה שורות מוקראות וצקצוק לשון מצד הצופה. זה משעמם. כפרים נטבחים מאז שחר ימי האדם. לעומת זאת, צילומי וידאו של אדם שנגרר על ידי חיילים חמושים... זה מעניין, זה יפה. זה יסוקר בהרחבה ועשוי לגרור אפילו תנודת ראש עצובה ממנחי התוכנית ודפיקה נזעמת על שולחן הקפה מצד הצופה. כל זאת, גם אם בכפרו של האיש לא נטבח ולו אדם אחד

דוגמא נוספת להמחשת הרעיון: אם צריך לפרסם תמונות מחבלים שחוסלו עדיף למצוא תמונות שמציגות אותם באור שלילי ככל האפשר – למשל, בזמן שהם שוחטים כבש בחצר או מחטטים באף ביציאה ממסגד

מן הצד השני, צילום מקרוב של זעקות השבר של ילד שנקרע מאימו באכזריות הוא תמיד חומר טוב להפצה. ניתן להשיג צילומים כאלו בכניסה לגני ילדים בכל רחבי הארץ. ההקשר לא תמיד משנה. מראים את הילד בוכה (עם דמעות!), מייד אחרי זה מראים בית שנפגע מטיל והרושם חזק. אם יהיה צריך, אחרי כמה חודשים מודים בטעות או בבעייה בעריכה בחצי פה. חשוב לוודא שהילד יהיה יפה או לפחות פוטוגני ושייראה אירופאי ככל האפשר (יש יותר סיכוי שאנטישמיי העולם יזדהו עם ילד שדומה לילדם הם). חשוב לזכור שלפי "חוק העליבות האופטימלית", בעוד ששריטות קלות על פני הילד הן ברכה, הרי שנזלת היא הגזמה שאין לה מקום במדיה המודרנית

הקורא התמים עשוי לקבל רושם שאני מעודד מלחמה ומדון. ההפך הוא הנכון. אני חושב ששיטת ה"בכיונות" היא האויב המודרני של השלום שכן היא מאפשרת לאנשים וקבוצות לפעול מבלי לקבל אחריות על מעשיהם. הדרך להתמודדות עם שיטה זו חייבת להתחיל בהבנה אמיתית וניטרול שלה. וחוץ מזה, אם כבר נראה שתהיה פה מלחמה לעוד הרבה שנים, לפחות נעשה אותה כמו שצריך

אם תרצה לקרוא מאמר על קהילה שעושה שימוש נרחב בשיטת ה"בכיונות" - נסה את חרדים מחרדים
אם נהנית מקטע זה (או לפחות לא הפסקת לקרוא בזעם) נסה את המדריך להמנעות מאלימות בכבישים