סטטיסטיקה של דמים
אני לא כל כך אוהב סטטיסטיקה. ניתנת האמת להאמר שאני די שונא אותה. לא רק שהיא הרפש של המתמטיקה, היא גם מאפשרת לכל שרלטן קטן, רמאי נאלח וחבר כנסת להציג שקרים בצורה אמינה למראה. חוץ מזה, יש שעור שלה מוקדם בבוקר ובשבילי הדבר הרה אסון. בכל פעם שנוסחה מוצאת את דרכה ללוח אני מרגיש כבדות בלתי נשלטת ננסכת באבריי. עיניי נעצמות מאליהן ואני מוצא את עצמי שכוב על השולחן ומזיל ריר. קשה. קשה מאוד. במיוחד בבקרים. בגלל זה חשוב לי לישון טוב בלילה.
אבל, לגורל האכזר יש לעתים תוכניות אחרות בשבילי. הוא רוצה את דמי.
בטוחני שכל אחד מהקוראים נתקל כבר ביתושים, או יותר נכון ביתושות, הטורדניות שבשביל טיפת דם עלובה מעירות אותנו בלילה ומכשילות אותנו בסטטיסטיקה. כמו הרבה מבעיות העולם, גם בעיה זו הולכת ומחריפה עם הזמן. בעבר, אם הייתי מתעורר כשלהקת יתושים חגה מעל ראשי הייתי נוקט בשיטת "האור הפתאומי". השיטה מבוססת על הדלקת אור פתאומית, הרכבת משקפיים ופשיטה מהירה כבזק על היתושים הטיפשים שעומדים על הקירות הלבנים וחושבים שאף אחד לא רואה אותם. השיטה פעלה כקסם ובכל פשיטה שכזו הייתי מקיז את דמם (או יותר נכון את דמי) של יתושים רבים וקונה לעצמי שעות רבות של שקט. אומנם, קירות החדר הפכו למצגת מבחני השלכה פסיכולוגים דוגמת מבחן כתמי הדיו המפורסם אבל עדיין, שקט זה שקט.
כיום, "שיטת האור הפתאומי" כבר לא עוזרת. היתושים רוצים לחיות והאבולוציה עושה את שלה. כנראה שבאחד מימי הזוהר של שיטת האור הפתאומי, כשהאור הנורא נדלק שוב והבריח את הלהקה למקומות ה"מסתור" התחבא לו יתוש צעיר מתחת למיטה במקום על הקיר. הוא הגיע לשם במקרה, אהב את מגע העץ או משהו. כשנכבה האור הצורב הוא יצא וגילה שכל מי שאהב בעולם הפך לדו-מימדי. הטראומה נחקקה בתודעתו והוא וצאצאיו למדו שאסור לעמוד על הקירות. דור חדש קם. דור שמתחבא מאחורי רהיטים, עומד רק על משטחים שחורים ומתרחק מקירות המוות.
לא אשכח את אותו לילה. הלילה לפני המבחן בסטטיסטיקה. הלילה שבו התעוררתי מזמזום. לא להקה הייתה זו אלא יתוש אחד. בגיל הביניים לפי הצליל. בתחושת זעם קמתי, הרכבתי את משקפיי, הדלקתי את האור ו... כלום. במצח מקומט התהלכתי בחדר שעה ארוכה ואולם חרס העלתי בידי. רק כשחזרתי לישון שמעתי שוב את משק כנפי הגורל ליד פניי והבנתי שהזמנים השתנו. שום דבר לא יהיה כשהיה. לא עוד גדודי מתאבדים אלא פעולות קומנדו איכותיות. קרב ההתשה נמשך לאורך הלילה. פעם אחר פעם הסתערתי. באחת התקיפות אף איתרתי את מוצץ הדם הפוחז אבל מכתי הנמהרת לא דייקה והוא חמק. הפתרון נמצא רק לפנות בוקר: ויתורים כואבים. אטמתי את אוזניי בנייר טואלט ונרדמתי, מניח לצורר לעשות בי כזממו. אחרי הכל, כמה דם כבר צריך יתוש קטנטן?
בבוקר קמתי מנוקב. "הדירה שלך מלאה יתושים הא?" גיחך לעומתי סטודנט עם זקן צרפתי. "מה קרה לך?" עניתי, שומר על כבודי "היום בלילה כמעט הרגתי 100% מהם במכה אחת".
אבל, לגורל האכזר יש לעתים תוכניות אחרות בשבילי. הוא רוצה את דמי.
בטוחני שכל אחד מהקוראים נתקל כבר ביתושים, או יותר נכון ביתושות, הטורדניות שבשביל טיפת דם עלובה מעירות אותנו בלילה ומכשילות אותנו בסטטיסטיקה. כמו הרבה מבעיות העולם, גם בעיה זו הולכת ומחריפה עם הזמן. בעבר, אם הייתי מתעורר כשלהקת יתושים חגה מעל ראשי הייתי נוקט בשיטת "האור הפתאומי". השיטה מבוססת על הדלקת אור פתאומית, הרכבת משקפיים ופשיטה מהירה כבזק על היתושים הטיפשים שעומדים על הקירות הלבנים וחושבים שאף אחד לא רואה אותם. השיטה פעלה כקסם ובכל פשיטה שכזו הייתי מקיז את דמם (או יותר נכון את דמי) של יתושים רבים וקונה לעצמי שעות רבות של שקט. אומנם, קירות החדר הפכו למצגת מבחני השלכה פסיכולוגים דוגמת מבחן כתמי הדיו המפורסם אבל עדיין, שקט זה שקט.
כיום, "שיטת האור הפתאומי" כבר לא עוזרת. היתושים רוצים לחיות והאבולוציה עושה את שלה. כנראה שבאחד מימי הזוהר של שיטת האור הפתאומי, כשהאור הנורא נדלק שוב והבריח את הלהקה למקומות ה"מסתור" התחבא לו יתוש צעיר מתחת למיטה במקום על הקיר. הוא הגיע לשם במקרה, אהב את מגע העץ או משהו. כשנכבה האור הצורב הוא יצא וגילה שכל מי שאהב בעולם הפך לדו-מימדי. הטראומה נחקקה בתודעתו והוא וצאצאיו למדו שאסור לעמוד על הקירות. דור חדש קם. דור שמתחבא מאחורי רהיטים, עומד רק על משטחים שחורים ומתרחק מקירות המוות.
לא אשכח את אותו לילה. הלילה לפני המבחן בסטטיסטיקה. הלילה שבו התעוררתי מזמזום. לא להקה הייתה זו אלא יתוש אחד. בגיל הביניים לפי הצליל. בתחושת זעם קמתי, הרכבתי את משקפיי, הדלקתי את האור ו... כלום. במצח מקומט התהלכתי בחדר שעה ארוכה ואולם חרס העלתי בידי. רק כשחזרתי לישון שמעתי שוב את משק כנפי הגורל ליד פניי והבנתי שהזמנים השתנו. שום דבר לא יהיה כשהיה. לא עוד גדודי מתאבדים אלא פעולות קומנדו איכותיות. קרב ההתשה נמשך לאורך הלילה. פעם אחר פעם הסתערתי. באחת התקיפות אף איתרתי את מוצץ הדם הפוחז אבל מכתי הנמהרת לא דייקה והוא חמק. הפתרון נמצא רק לפנות בוקר: ויתורים כואבים. אטמתי את אוזניי בנייר טואלט ונרדמתי, מניח לצורר לעשות בי כזממו. אחרי הכל, כמה דם כבר צריך יתוש קטנטן?
בבוקר קמתי מנוקב. "הדירה שלך מלאה יתושים הא?" גיחך לעומתי סטודנט עם זקן צרפתי. "מה קרה לך?" עניתי, שומר על כבודי "היום בלילה כמעט הרגתי 100% מהם במכה אחת".
