חרדים מחרדים
אני לא מאמין גדול. אם מי שמתקרב לדת הוא "מתחזק", הרי שניתן לומר בבטחה שאני חלש. אפילו חלש מאוד. יש לי סימפטיה לכמה מצוות ואני מכבד מאד ערכים שונים שבאים עם הדת אבל באופן כללי אני מתקשה למצוא את ההגיון במכונת האדרת-האל המשומנת היטב.
ברור לי שבעמדתי הנ"ל, אני בעצם לוקח סיכון מחושב. אם ישנו אי שם אלוהים כל-יכול שמאוד חשוב לו שנהלל אותו כל הזמן ושיושב ומפקח עלינו כל הזמן אז נדפקתי. כרגע אני מאמין שאין אלוהים כזה ועוד יותר מכך שאם יש הרי שיש לו דברים יותר חשובים לעשות מלהשגיח עלינו.
יש אנשים שמאמינים בכל ליבם שיש אלוהים כזה, שהוא יושב ומשגיח ושיש דברים שהוא מוכן שנעשה ואחרים שאסור - "הבוס הגדול". רבים מהאנשים האלו מרמים את הבוס הגדול והאהוב שלהם בכל יום ביומו. הם מהללים את הבוס וקוראים את החוזה בינהם שלוש פעמים ביום. מצד שני הם מאדירים את שמם של רבנים "גאונים" - עורכי דין מפולפלים שבקיאים בחוזה יותר מכולם, מפרשים אותו לפי הנוחות ומוצאים בו פרצות מעניינות. כך למשל נוצרת תופעה של זקנות חרדיות שלובשות פיאות בלונדיניות של כוכבות פורנו ושל חרדים שמתפרעים בשבת כדי למחות על חילול השבת. כך גם נוצרת תופעה של מגזר שלם שלא עובד למחייתו ומתחמק מחובותיו הלאומיות.
כדי לבחון מחדש את דבריי החמורים, חזרתי אל המקורות וחיפשתי בחוזה העתיק מכל את ההנחיות המפורשות. להלן התוצאות:
"ששת ימים תלמד בישיבה ובשביעי תתעמת עם שוטרים"? לא קיים.
"כי בזיעת אפם של אחיך תאכל לחם. וילכו בני ישראל ויקבלו קצבתם "? לא קיים.
"וישלחו בני ישראל אחרים להלחם בפלשתים וישבו וילמדו תורה "? לא קיים.
למעשה, במקום מה שחיפשתי, גיליתי דברים מעניינים אחרים: אבותינו, שלמעשה היו האנשים שהיו הכי מקורבים לבוס הגדול, עבדו המון! הם רעו צאן ועיבדו אדמה. למעשה, לא רק שהם עבדו, הם גם היו לוחמים. אני מניח שחלק מהם היו ג'ובניקים והשחיזו חרבות או משהו אבל עדיין, רובם היו בקבע או לפחות עשו כמה חודשים מילואים בשנה. גדולי המנהיגים והמצביאים אפילו היו קציני צבא בכירים.
אני חייב להודות שהעיסוק בנושא הותיר מבולבל ואף כעוס. אף אחד לא אוהב להרגיש מנוצל. יחד עם זאת, כששוחחתי עם מכריי בנושא ושאלתי "מדוע חרדים לא עושים צבא ועובדים?" הייתה התשובה הנפוצה "זה לא כולם". תשובה זו גררה מיד עיסוק בסוגיות סטטיסטיות משמימות ולבסוף הצגה שלי כגזען שעורך הכללות על קבוצות על רקע דתי.
כל זאת, עד שפגשתי חרדי אמריקאי בפארק ליד הבית. למרות הבדלי האמונה התגלגלה בינינו שיחה. בשלב מסוים שאל אותי בן שיחי במה אני עובד. עניתי לו ושאלתי אם הוא עובד במשהו. ניכר היה בפניו שנעלב מהשאלה.
“Of course I work. I am not a Parasyte Charedi”
אמר.
לתדהמתי, נוכחתי כי אכן ישנם חרדים שעובדים. ולא רק שהם עובדים, הם גם שואפים להבדיל את עצמם ממקבלי הקצבאות למינהם. אכן עשיתי חטא לאנשים רבים וטובים כשדיברתי על "חרדים" בכעס. באותו ערב חשבתי על פתרון לסוגיה החברתית-לשונית הזאת – מציאת שם שיפריד בין חרדים העובדים ומפרנסים את עצמם לבין חרדים שאינם עובדים ולמעשה חיים על חשבון אחרים.
כך נוצר המונח "חרציה" ("חרציות" ברבים) אותו אני מציג לראשונה במאמר זה.
אני חושב שהשימוש במונח יסייע לכל אדם שמעונין למחות כנגד אותו מגזר נצלני, מבלי לגלוש להכללות ומבלי לגרום עוול לאותם חרדים שמפרנסים את עצמם בכבוד.
בהזדמנות זאת, ולאור מתן היכולות הלשוניות המתאימות, רציתי להפציר בקוראי מאמר זה שהינם פונדקאים (ולמעשה מפרנסים חרציות הישר מתוך תלוש המשכורת שלהם) לעשות כל שביכולתם כדי לעצור את מוסד הטפילות: להפגין, למחות וללכת להצביע.
יש האומרים שבשל שנאת חינם חרב בית המקדש. חשוב לזכור שבמקרה זה לא מדובר בשנאת חינם. מדובר בשנאה שעולה לנו המון כסף מדי חודש. חוץ מזה, סביר להניח שאם אבותינו היו חרציות, לא היה מי שיבנה את בית המקדש מלכתחילה.
הבהרה:
אין בנאמר במאמר זה משום כוונה לפגוע באף אורגניזם. אני מתנצל מראש בפני קהילת החרציות הישראלית על הדמיון של המונח החדש שטבעתי לשמם. חשוב להבהיר כי צמח החרצית (בלועזית: כריזנתמה) הוא צמח יצרני שמפרנס את עצמו ואינו משתתף בהתפרעויות אלימות.
אני לא מאמין גדול. אם מי שמתקרב לדת הוא "מתחזק", הרי שניתן לומר בבטחה שאני חלש. אפילו חלש מאוד. יש לי סימפטיה לכמה מצוות ואני מכבד מאד ערכים שונים שבאים עם הדת אבל באופן כללי אני מתקשה למצוא את ההגיון במכונת האדרת-האל המשומנת היטב.
ברור לי שבעמדתי הנ"ל, אני בעצם לוקח סיכון מחושב. אם ישנו אי שם אלוהים כל-יכול שמאוד חשוב לו שנהלל אותו כל הזמן ושיושב ומפקח עלינו כל הזמן אז נדפקתי. כרגע אני מאמין שאין אלוהים כזה ועוד יותר מכך שאם יש הרי שיש לו דברים יותר חשובים לעשות מלהשגיח עלינו.
יש אנשים שמאמינים בכל ליבם שיש אלוהים כזה, שהוא יושב ומשגיח ושיש דברים שהוא מוכן שנעשה ואחרים שאסור - "הבוס הגדול". רבים מהאנשים האלו מרמים את הבוס הגדול והאהוב שלהם בכל יום ביומו. הם מהללים את הבוס וקוראים את החוזה בינהם שלוש פעמים ביום. מצד שני הם מאדירים את שמם של רבנים "גאונים" - עורכי דין מפולפלים שבקיאים בחוזה יותר מכולם, מפרשים אותו לפי הנוחות ומוצאים בו פרצות מעניינות. כך למשל נוצרת תופעה של זקנות חרדיות שלובשות פיאות בלונדיניות של כוכבות פורנו ושל חרדים שמתפרעים בשבת כדי למחות על חילול השבת. כך גם נוצרת תופעה של מגזר שלם שלא עובד למחייתו ומתחמק מחובותיו הלאומיות.
כדי לבחון מחדש את דבריי החמורים, חזרתי אל המקורות וחיפשתי בחוזה העתיק מכל את ההנחיות המפורשות. להלן התוצאות:
"ששת ימים תלמד בישיבה ובשביעי תתעמת עם שוטרים"? לא קיים.
"כי בזיעת אפם של אחיך תאכל לחם. וילכו בני ישראל ויקבלו קצבתם "? לא קיים.
"וישלחו בני ישראל אחרים להלחם בפלשתים וישבו וילמדו תורה "? לא קיים.
למעשה, במקום מה שחיפשתי, גיליתי דברים מעניינים אחרים: אבותינו, שלמעשה היו האנשים שהיו הכי מקורבים לבוס הגדול, עבדו המון! הם רעו צאן ועיבדו אדמה. למעשה, לא רק שהם עבדו, הם גם היו לוחמים. אני מניח שחלק מהם היו ג'ובניקים והשחיזו חרבות או משהו אבל עדיין, רובם היו בקבע או לפחות עשו כמה חודשים מילואים בשנה. גדולי המנהיגים והמצביאים אפילו היו קציני צבא בכירים.
אני חייב להודות שהעיסוק בנושא הותיר מבולבל ואף כעוס. אף אחד לא אוהב להרגיש מנוצל. יחד עם זאת, כששוחחתי עם מכריי בנושא ושאלתי "מדוע חרדים לא עושים צבא ועובדים?" הייתה התשובה הנפוצה "זה לא כולם". תשובה זו גררה מיד עיסוק בסוגיות סטטיסטיות משמימות ולבסוף הצגה שלי כגזען שעורך הכללות על קבוצות על רקע דתי.
כל זאת, עד שפגשתי חרדי אמריקאי בפארק ליד הבית. למרות הבדלי האמונה התגלגלה בינינו שיחה. בשלב מסוים שאל אותי בן שיחי במה אני עובד. עניתי לו ושאלתי אם הוא עובד במשהו. ניכר היה בפניו שנעלב מהשאלה.
“Of course I work. I am not a Parasyte Charedi”
אמר.
לתדהמתי, נוכחתי כי אכן ישנם חרדים שעובדים. ולא רק שהם עובדים, הם גם שואפים להבדיל את עצמם ממקבלי הקצבאות למינהם. אכן עשיתי חטא לאנשים רבים וטובים כשדיברתי על "חרדים" בכעס. באותו ערב חשבתי על פתרון לסוגיה החברתית-לשונית הזאת – מציאת שם שיפריד בין חרדים העובדים ומפרנסים את עצמם לבין חרדים שאינם עובדים ולמעשה חיים על חשבון אחרים.
כך נוצר המונח "חרציה" ("חרציות" ברבים) אותו אני מציג לראשונה במאמר זה.
אני חושב שהשימוש במונח יסייע לכל אדם שמעונין למחות כנגד אותו מגזר נצלני, מבלי לגלוש להכללות ומבלי לגרום עוול לאותם חרדים שמפרנסים את עצמם בכבוד.
בהזדמנות זאת, ולאור מתן היכולות הלשוניות המתאימות, רציתי להפציר בקוראי מאמר זה שהינם פונדקאים (ולמעשה מפרנסים חרציות הישר מתוך תלוש המשכורת שלהם) לעשות כל שביכולתם כדי לעצור את מוסד הטפילות: להפגין, למחות וללכת להצביע.
יש האומרים שבשל שנאת חינם חרב בית המקדש. חשוב לזכור שבמקרה זה לא מדובר בשנאת חינם. מדובר בשנאה שעולה לנו המון כסף מדי חודש. חוץ מזה, סביר להניח שאם אבותינו היו חרציות, לא היה מי שיבנה את בית המקדש מלכתחילה.
הבהרה:
אין בנאמר במאמר זה משום כוונה לפגוע באף אורגניזם. אני מתנצל מראש בפני קהילת החרציות הישראלית על הדמיון של המונח החדש שטבעתי לשמם. חשוב להבהיר כי צמח החרצית (בלועזית: כריזנתמה) הוא צמח יצרני שמפרנס את עצמו ואינו משתתף בהתפרעויות אלימות.
