הענק הנקניק
 |
כשהייתי בחטיבת הביניים נתקלתי לראשונה בקואן.
קואן הוא סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה הנוגעת להיסטוריה או למסורת של הזן בודהיזם וכוללת אספקטים שאינם מובנים באופן רציונלי, אלא בחשיבה אינטואיטיבית. הדוגמאות המוכרות ביותר לקואנים הן "אם עץ נופל ביער ואין שם איש ששומע, האם הוא עדיין משמיע רעש?" וכן "כיצד נשמעת מחיאת כף של יד אחת?". מורי הזן לעתים מעבירים את שיעוריהם באמצעות קואנים, וכמה מן העוסקים בזן משתמשים בקואנים לשם מדיטציה. |
לפי האתר וויקיפדיה, משם גנבתי את ההגדרה הנ"ל, מקורו של הקואן באמירותיהם ומעשיהם של נזירי הזן והדמויות האגדתיות במסורת הזן. יחד עם זאת, אני יודע שהקואן הומצא באופן בלתי תלוי גם על ידי האחים יהודה ועזריה הרוש שלמדו כמה שכבות מעליי בחטיבה. כנראה שבמסגרת של תרגול זן-בודהיזם, היו השניים יושבים מאחוריי באוטובוס ומחליקים סטירות לעורפי. כאשר הסתובבתי למחות הם נהמו לעברי "סתובב'". כאשר הסתובבתי, קיבלתי סטירה נוספת לעורף, וחוזר חלילה. מיותר לומר שהדבר הציב אותי בעמדה פרדוקסלית וגרם לי להגות בקואן "אם איש מקבל כאפה בעורף ואינו מסתובב, האם הוא ימשיך לקבל כאפות?". הצד החיובי בעניין היה שפתרתי כבר בהתחלה את הקואן "איך נשמעת מחיאת כף של יד אחת?".
אני חייב לציין שלמרות ההערכה שלי לסוגיות הפילוסופיות שלמדתי על קו 31, הייתי מעדיף לפעמים לקום ולנסות על האחים הרוש כמה טכניקות שלמדתי מצפייה בסרט ספורט הדמים. כאן בעצם טמונה הבעיה. הנושא הוא מעט רגיש אבל אני לא בדיוק מהאנשים שמשתתפים באליפות מכות רחוב בינלאומית ושוברים לאנשים עצמות. אני חנון. הדברים היחידים שאני שובר בד"כ זה כוס בכיור ודברים מופשטים כמו מוסכמויות ומבנה של רצף סיפורי
 |
כשהייתי צעיר יותר, בבית הספר היסודי, תמיד חלמתי להיות כמו "הענק המדהים" מהקומיקס – איש בשם ברוס באנר שנקלע לניסוי גרעיני בקרניי גאמא. אחרי הניסוי הוא נהיה מוטציה ואז ברגע שמישהו מרגיז אותו הוא היה הופך למין ענק ירוק בלתי מנוצח ומנקנק את כל מי שהרגיז אותו.
|
חשבתי על הענק המדהים המון: חשבתי למשל שאם היה לי כוח כזה הייתי רותם אותו רק לטוב. הייתי ממגר את הרוע הפושה בעולם. כילד, טיפחתי את הדמיון הזה. אפילו חשבתי על צדדים מעשיים של כל העניין כמו הצורך בלבישת תחתונים רחבים. כשאתעצבן ואהפוך לענק, בגדיי האדם הפשוט שלי יקרעו בגלל השרירים התפוחים וחשוב מאוד שלפחות התחתונים ישארו במקומם. הדבר האחרון שאני רוצה זה להסתובב ברחובות עם איבר ירוק גדול שמתנופף מצד לצד בזמן שאני עושה צדק.
בסופו של דבר, לא היה צורך בלבישת התחתונים הרחבים. מספר ניסויים בשטח לימדו אותי שכשאני מתעצבן אני מקסימום נהיה קצת אדום. שהות בצמוד למיקרוגל בזמן חימום ארוחת הצהריים במטרה לספוג מעט קרני גאמא, גם היא לא הניבה את התוצאות המצופות: לא נצפו שום תופעות של גדילה ו/או התחזקות.
בהמשך, בהיותי בתיכון, החלטתי לקחת את גורלי בידיים ולהצטרף למכון כושר. קניתי מנוי, לקחתי מגבת והגעתי חדור מוטיבציה למכון הכושר השכונתי. ביד בטוחה וכשאני בוחן ללא הרף כל בדל שריר בשלל המראות שנפרסו סביבי, העמסתי משקולות על מוט. לפתע שמעתי שריקה וקול נזפני נשמע: "הלו, ילד". בזלזול הסתכלתי סביבי לראות מי זה הילד הסורר כשלפתע ראיתי את מדריך חדר הכושר מגיע אליי. "מה אתה עושה?" שאל. "מתאמן" אמרתי לו והוא גיחך. "איפה מתיחות, הליכון, חימום" שאל. "בוא" אמר לבסוף, "נכין לך תוכנית אימונים מסודרת. אתה לא רוצה סתם לנפח שרירים, נכון?". בראשי חלפה מחשבה שדווקא הייתי שמח לנפח שרירים אבל כל שראיתי כבר היה גבו השרירי של המדריך. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתמתח על השטיח המאובק. סביבי, שוכני חדר הכושר התנפחו מרגע לרגע. בריונים בג'ינס שמגיעים מהעבודה, מעמיסים את כל הברזלים שיש בחדר על מוט אומלל ומרימים אותו 3 פעמים כשהם צורחים ונאנחים. אחרי זה הם מבצעים פשעים נגד התרנגולות ואוכלים שכבת גיל שלמה של אפרוחים בצורת ביצים קשות. מראות קשים אלו גרמו לי להבין למה לרוב השרירים יש שמות של מפלצות: מהדו-ראשי התמים ועד התלת-ראשי המסוכן. אף אחת מהמפלצות שלי לא גדלה מעבר לגור קטן ולא מאיים.
תקופת חדר הכושר הסתיימה ללא תוצאות מרשימות. חיפושי אחר העוצמה לא התממש והותיר אותי בציפייה דרוכה לגיוס. בצבא, כך דמיינתי, אהיה חלק מחבורה של גברים חסונים. אחים בדם. לבושים גופיות וחמושים עד שיניהם. ציפיתי להפוך לחייל קשוח – "מכונת מלחמה". טיפוס מחוספס, שרירי וקשוח. אחד כזה שמדליק מדורות מזרדים, מבשל על להבתן חיית בר שצד עם סכין קומנדו ולאורן תופר בעצמו את כתפו הפצועה. לשם הגשמת מטרה זו, רצתי בשכונה ועשיתי שכיבות שמיכה ועליות מתח. רק כשהגעתי לטירונות הבנתי שלא כאן תמצא הישועה. מחבורת האחים לדם נותר רק אוהל גדול מלא בטיפוסים מוזרים שתולים את התחתונים שלהם לייבוש מעל המיטה שלך. ממכונת המלחמה המדומיינת נותר רק חייל עייף מאובק שלבוש במדים גדולים עליו כשהוא מנקה אסלה שעליה מרוח שלשול.
בתקופה זו הבנתי סופית שבמשך שנים ארוכות של צפייה בסרטי פעולה רימו אותי סוחרי הדמיונות ההוליוודיים. העוצמה והתהילה הקולנועיים הם אשליה בלבד: על כל ואן דאם אחד יש עשרות רעים אומללים שהתאמנו עשרות שנים ובסוף נופלים אחרי אגרוף אחד. לכל סוכן FBI נחוש ועוצמתי יש עשרות עוזרים שמתרוצצים סביבו עם פנקס כשהוא מחפש בעצבים אחרי עקבותיו של טרוריסט וצועק להם "אני רוצה לדעת איפה הוא אוכל ומתי הוא משתין". כיום אני מבין שאם ברוס באנר באמת היה נקלע לאתר ניסוי גרעיני בקרניי גאמא, מירב הסיכויים שהיה שוכב מפוחם באיזה מוסד ובזמן זעם היה פשוט מוצץ את קשית הנוזלים חזק יותר.
אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שלמדתי הוא שבחברה שלנו, ככל שגדלים, הופך הכוח הפיזי לפחות משמעותי. בואו נדמיין למשל סיטואציה היפותטית שבה ברוס באנר מגלה שביטוח לאומי לקחו לו המון כסף מהמשכורת. דבר ראשון הוא נהיה ענקי וירוק מול המחשב. אחר כך הוא סתם מסתובב בבית, רב עם האישה ופוגם ברהיטים. יום אחרי זה הוא עומד מול פקידה לועסת-מסטיק בביטוח לאומי ומסביר את טיעוניו. "אדוני, אני לא יכולה לעזור לך בלי שתמציא לי את תלוש המשכורת של יולי 2001" היא אומרת והוא מתפקע מבגדיו ונהיה ענקי, כעוס וירוק. אותה זה לא מרשים. היא פקידה בביטוח לאומי כבר 22 שנה והיא ראתה הכל. "אדוני, את ההצגות תשמור לועדות הרפואיות" היא אומרת ונופחת אוויר בבלון המסטיק. הוא מגמגם משפט לא ברור ומחכה להרגע כדי שיוכל לעבור בדלת ולצאת. לאחר מכן, בבית, הוא מנסה לחשב כמה ביטוח לאומי חייבים לו אבל לא מצליח כי כל פעם שהוא מתקרב למחשב הוא נהיה ירוק וגדול וכ"ו.
לאור זאת, היום, הייתי רוצה להיות ברוס באנר מסוג קצת אחר. אדם שבכל פעם שמישהו מכעיס אותו הוא הופך לגבי פודולסקי – עו"ד ונוטריון, מ.ר. 3657. אדם שמכתב שלו מפחיד ו"משכנע" אנשים פרטיים, תאגידי ענק מפלצתיים, ממשלות מושחתות ואפילו את רשות השידור.
ייתכן שאם בעבר היו עורכי דין, היו חכמי הזן-בודהיזם משקיעים פחות זמן בשאלה האם העץ שנפל ביער עשה רעש או לא ויותר זמן בשאלה אם אפשר לתבוע מישהו על נפילתו
בסופו של דבר, לא היה צורך בלבישת התחתונים הרחבים. מספר ניסויים בשטח לימדו אותי שכשאני מתעצבן אני מקסימום נהיה קצת אדום. שהות בצמוד למיקרוגל בזמן חימום ארוחת הצהריים במטרה לספוג מעט קרני גאמא, גם היא לא הניבה את התוצאות המצופות: לא נצפו שום תופעות של גדילה ו/או התחזקות.
בהמשך, בהיותי בתיכון, החלטתי לקחת את גורלי בידיים ולהצטרף למכון כושר. קניתי מנוי, לקחתי מגבת והגעתי חדור מוטיבציה למכון הכושר השכונתי. ביד בטוחה וכשאני בוחן ללא הרף כל בדל שריר בשלל המראות שנפרסו סביבי, העמסתי משקולות על מוט. לפתע שמעתי שריקה וקול נזפני נשמע: "הלו, ילד". בזלזול הסתכלתי סביבי לראות מי זה הילד הסורר כשלפתע ראיתי את מדריך חדר הכושר מגיע אליי. "מה אתה עושה?" שאל. "מתאמן" אמרתי לו והוא גיחך. "איפה מתיחות, הליכון, חימום" שאל. "בוא" אמר לבסוף, "נכין לך תוכנית אימונים מסודרת. אתה לא רוצה סתם לנפח שרירים, נכון?". בראשי חלפה מחשבה שדווקא הייתי שמח לנפח שרירים אבל כל שראיתי כבר היה גבו השרירי של המדריך. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתמתח על השטיח המאובק. סביבי, שוכני חדר הכושר התנפחו מרגע לרגע. בריונים בג'ינס שמגיעים מהעבודה, מעמיסים את כל הברזלים שיש בחדר על מוט אומלל ומרימים אותו 3 פעמים כשהם צורחים ונאנחים. אחרי זה הם מבצעים פשעים נגד התרנגולות ואוכלים שכבת גיל שלמה של אפרוחים בצורת ביצים קשות. מראות קשים אלו גרמו לי להבין למה לרוב השרירים יש שמות של מפלצות: מהדו-ראשי התמים ועד התלת-ראשי המסוכן. אף אחת מהמפלצות שלי לא גדלה מעבר לגור קטן ולא מאיים.
תקופת חדר הכושר הסתיימה ללא תוצאות מרשימות. חיפושי אחר העוצמה לא התממש והותיר אותי בציפייה דרוכה לגיוס. בצבא, כך דמיינתי, אהיה חלק מחבורה של גברים חסונים. אחים בדם. לבושים גופיות וחמושים עד שיניהם. ציפיתי להפוך לחייל קשוח – "מכונת מלחמה". טיפוס מחוספס, שרירי וקשוח. אחד כזה שמדליק מדורות מזרדים, מבשל על להבתן חיית בר שצד עם סכין קומנדו ולאורן תופר בעצמו את כתפו הפצועה. לשם הגשמת מטרה זו, רצתי בשכונה ועשיתי שכיבות שמיכה ועליות מתח. רק כשהגעתי לטירונות הבנתי שלא כאן תמצא הישועה. מחבורת האחים לדם נותר רק אוהל גדול מלא בטיפוסים מוזרים שתולים את התחתונים שלהם לייבוש מעל המיטה שלך. ממכונת המלחמה המדומיינת נותר רק חייל עייף מאובק שלבוש במדים גדולים עליו כשהוא מנקה אסלה שעליה מרוח שלשול.
בתקופה זו הבנתי סופית שבמשך שנים ארוכות של צפייה בסרטי פעולה רימו אותי סוחרי הדמיונות ההוליוודיים. העוצמה והתהילה הקולנועיים הם אשליה בלבד: על כל ואן דאם אחד יש עשרות רעים אומללים שהתאמנו עשרות שנים ובסוף נופלים אחרי אגרוף אחד. לכל סוכן FBI נחוש ועוצמתי יש עשרות עוזרים שמתרוצצים סביבו עם פנקס כשהוא מחפש בעצבים אחרי עקבותיו של טרוריסט וצועק להם "אני רוצה לדעת איפה הוא אוכל ומתי הוא משתין". כיום אני מבין שאם ברוס באנר באמת היה נקלע לאתר ניסוי גרעיני בקרניי גאמא, מירב הסיכויים שהיה שוכב מפוחם באיזה מוסד ובזמן זעם היה פשוט מוצץ את קשית הנוזלים חזק יותר.
אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שלמדתי הוא שבחברה שלנו, ככל שגדלים, הופך הכוח הפיזי לפחות משמעותי. בואו נדמיין למשל סיטואציה היפותטית שבה ברוס באנר מגלה שביטוח לאומי לקחו לו המון כסף מהמשכורת. דבר ראשון הוא נהיה ענקי וירוק מול המחשב. אחר כך הוא סתם מסתובב בבית, רב עם האישה ופוגם ברהיטים. יום אחרי זה הוא עומד מול פקידה לועסת-מסטיק בביטוח לאומי ומסביר את טיעוניו. "אדוני, אני לא יכולה לעזור לך בלי שתמציא לי את תלוש המשכורת של יולי 2001" היא אומרת והוא מתפקע מבגדיו ונהיה ענקי, כעוס וירוק. אותה זה לא מרשים. היא פקידה בביטוח לאומי כבר 22 שנה והיא ראתה הכל. "אדוני, את ההצגות תשמור לועדות הרפואיות" היא אומרת ונופחת אוויר בבלון המסטיק. הוא מגמגם משפט לא ברור ומחכה להרגע כדי שיוכל לעבור בדלת ולצאת. לאחר מכן, בבית, הוא מנסה לחשב כמה ביטוח לאומי חייבים לו אבל לא מצליח כי כל פעם שהוא מתקרב למחשב הוא נהיה ירוק וגדול וכ"ו.
לאור זאת, היום, הייתי רוצה להיות ברוס באנר מסוג קצת אחר. אדם שבכל פעם שמישהו מכעיס אותו הוא הופך לגבי פודולסקי – עו"ד ונוטריון, מ.ר. 3657. אדם שמכתב שלו מפחיד ו"משכנע" אנשים פרטיים, תאגידי ענק מפלצתיים, ממשלות מושחתות ואפילו את רשות השידור.
ייתכן שאם בעבר היו עורכי דין, היו חכמי הזן-בודהיזם משקיעים פחות זמן בשאלה האם העץ שנפל ביער עשה רעש או לא ויותר זמן בשאלה אם אפשר לתבוע מישהו על נפילתו
