הקנוניה
אני לא בנאדם ממורמר מטבעי. אני בנאדם הגיוני. אני בנאדם שלמד סטטיסטיקה בסיסית. בתור שכזה, אני מוצא את עצמי משתומם בכל שנה מחדש מכמה "חגים". בואו נהיה כנים לרגע – לכמה אנשים בארץ יש בן/בת זוג שיש בינהם אהבה הדדית?!. ההערכה הכי אופטימית שלי מגרדת את ה20%- והיא מתבססת על החישוב הבא:
כל האנשים מגיל 10 ומעלה, מינוס : זוגות מבוגרים/לא מסתדרים, אנשים שכרגע אין להם אף אחד, רווקים חסרי מזל, מתייסרי אהבות חד-צדדיות, מטרידים אובססיבים, אלמנות, גרושים, מאושפזים/חולים, וכלואים.
יוצא מכך, שב"יום האהבה" למשל, פחות מ20% מאזרחי המדינה הם ברי-חגיגה. מה שמוביל אותנו לבעייתם של 80 האחוזים הנותרים שה"חג" רק מעצים ומבליט את חוסר אושרם.
והשאלה הנשאלת היא "למה?", והרי ל20- האחוזים יש כבר את כל הסיבות להיות שמחים וטובי-לבב גם ללא "חג" כלשהו. האם הם צריכים את חוסר אושרם של השאר ע"מ להעצים את אושרם שלהם?!. כן!! בינינו, מה הטעם בלהתנשק עם מישהי בדיוק בחצות?. הרי אפשר להתנשק (ולעשות אף יותר מזה…) בחדרי חדרים בכל שעה ושעה של היום (!!).
הטעם הוא להיות מוקף בשמונים האחוזים שאצלם לא תתקיים העברת נוזלים באותו רגע.
זוהי קנוניה. במילים פשוטות, קנוניה, שמוסיפה לאושר המאושרים ומזכירה לשאר שעליהם להיות עצובים.אשמה רבה לקנוניה זו נדבקת לבלי הסר באמצעי התקשורת, שטורחים להביא לידיעתנו שוב ושוב את קיום ה"חג" ומהותו ומציעים הצעות בנאליות.
ברדיו מציעה השדרנית לישון עם אהובך עד מאוחר, להתכרבל בתוך הפוך החם, לשתות שוקו חם ולאכול טוסטים מול סרט טוב בוידאו. מעניין למה השדרנית לא חשבה על זה שלרוב האנשים בעצם לא כ"כ נחמד לשמוע את הצעותיה ברדיו, בזמן שהם קמים מוקדם, הולכים לשרותים יחפים ובקושי מספיקים לשתות נס-קפה פושר בדרך לעבודה. בעיתון, מציעים להביא זר פרחים.
מלבד זה שמידת המהפכניות של הרעיון מוטלת בספק, קיימת גם הבעיה, שרוב האנשים הביאו בפעם האחרונה זר פרחים לדודה רינה שהזמינה אותם לארוחת ערב משעממת ויביאו את הזר הבא להלוויתה של הדודה רינה, עליה השלום.
זאת תקשורת עוינת. והולך לה לא רע. היא עושה את הבלתי אפשרי וגורמת לרוב מוחלט להרגיש כמו מיעוט נרדף.אז למה שלא נתנגד? למה שפעם פעמיים בשנה לא נקנה את העיתון?! לא נאזין לרדיו?! נחרים את מסיבות הסילבסטר?!. אנחנו לא חייבים לשתף פעולה עם כל קנוניה נגדנו.
אני לא בנאדם ממורמר מטבעי. פשוט נמאס לי להיות בצד הרע של הסטטיסטיקה
כל האנשים מגיל 10 ומעלה, מינוס : זוגות מבוגרים/לא מסתדרים, אנשים שכרגע אין להם אף אחד, רווקים חסרי מזל, מתייסרי אהבות חד-צדדיות, מטרידים אובססיבים, אלמנות, גרושים, מאושפזים/חולים, וכלואים.
יוצא מכך, שב"יום האהבה" למשל, פחות מ20% מאזרחי המדינה הם ברי-חגיגה. מה שמוביל אותנו לבעייתם של 80 האחוזים הנותרים שה"חג" רק מעצים ומבליט את חוסר אושרם.
והשאלה הנשאלת היא "למה?", והרי ל20- האחוזים יש כבר את כל הסיבות להיות שמחים וטובי-לבב גם ללא "חג" כלשהו. האם הם צריכים את חוסר אושרם של השאר ע"מ להעצים את אושרם שלהם?!. כן!! בינינו, מה הטעם בלהתנשק עם מישהי בדיוק בחצות?. הרי אפשר להתנשק (ולעשות אף יותר מזה…) בחדרי חדרים בכל שעה ושעה של היום (!!).
הטעם הוא להיות מוקף בשמונים האחוזים שאצלם לא תתקיים העברת נוזלים באותו רגע.
זוהי קנוניה. במילים פשוטות, קנוניה, שמוסיפה לאושר המאושרים ומזכירה לשאר שעליהם להיות עצובים.אשמה רבה לקנוניה זו נדבקת לבלי הסר באמצעי התקשורת, שטורחים להביא לידיעתנו שוב ושוב את קיום ה"חג" ומהותו ומציעים הצעות בנאליות.
ברדיו מציעה השדרנית לישון עם אהובך עד מאוחר, להתכרבל בתוך הפוך החם, לשתות שוקו חם ולאכול טוסטים מול סרט טוב בוידאו. מעניין למה השדרנית לא חשבה על זה שלרוב האנשים בעצם לא כ"כ נחמד לשמוע את הצעותיה ברדיו, בזמן שהם קמים מוקדם, הולכים לשרותים יחפים ובקושי מספיקים לשתות נס-קפה פושר בדרך לעבודה. בעיתון, מציעים להביא זר פרחים.
מלבד זה שמידת המהפכניות של הרעיון מוטלת בספק, קיימת גם הבעיה, שרוב האנשים הביאו בפעם האחרונה זר פרחים לדודה רינה שהזמינה אותם לארוחת ערב משעממת ויביאו את הזר הבא להלוויתה של הדודה רינה, עליה השלום.
זאת תקשורת עוינת. והולך לה לא רע. היא עושה את הבלתי אפשרי וגורמת לרוב מוחלט להרגיש כמו מיעוט נרדף.אז למה שלא נתנגד? למה שפעם פעמיים בשנה לא נקנה את העיתון?! לא נאזין לרדיו?! נחרים את מסיבות הסילבסטר?!. אנחנו לא חייבים לשתף פעולה עם כל קנוניה נגדנו.
אני לא בנאדם ממורמר מטבעי. פשוט נמאס לי להיות בצד הרע של הסטטיסטיקה
