שיטת הטפשות המתוחכמת
באחד הבקרים האביכים האלו התפרץ לחדרי שטרסמן ובעיניו מרצד הפחד. בגבו נשען על הדלת וצנח מטה לאיטו לכדי ישיבה שפופה. "מה הם רוצים ממני?!" שאל "מה?".
בטח לקח הלוואה בשוק האפור, חשבתי לעצמי, הסתבך עם המאפיה. בדמיוני ראיתי כבר בריונים מגודלים ומתולתלי-עורף מכים בו עם מוטות ברזל. עיניו התרוצצו בחוריהן "אתה אף פעם לא בטוח – אתה יכול לשלם להם היום ובעוד כמה שנים הם יבואו שוב". הוא התייפח חרישית "הם באים, אומרים לך שאתה חייב להם ואין לך איך להוכיח שאתה לא חייב, ששלמת". שטרסמן פתח מעט את צווארון חולצתו כדי להקל על נשימותיו המהירות. "איך אני יכול עכשיו להראות להם שאני לא חייב להם כסף מלפני 6 שנים?! איך?!" זעק בחוסר אונים. "הם תמיד שוכחים. הם בכלל לא מסודרים שם. האנשים לא יודעים מה הם עושים וממש לא אכפת להם שאתה נדפק מזה. הכי גרוע זה שאין עם מי לדבר. הם לא רוצים לדבר איתך – הם רק דורשים עוד ועוד ומאיימים יותר".
מצוקתו של שטרסמן הייתה ניכרת ודמעות בצבצו מקצות עיניו. "הם רודפים אחרי כולם" אמר "כל מי שאני מכיר חייב להם משהו".
"תראה שטרסמן" ניסיתי לסייע לחבר במצוקה "אולי המשטרה תוכל לעזור". שטרסמן פער את עיניו בתמיהה "על מה אתה מדבר, המשטרה עוזרת להם, היא איתם ביחד". התפלצתי. "אתה רוצה להגיד לי שהמשטרה משתפת פעולה עם אנשי מאפייה ומלווים בשוק האפור?!" . שטרסמן הביט בי בתמהון "איזה מאפיה?" שאל "דיברתי על ביטוח לאומי".
באחת הבנתי את מצוקתו של שטרסמן ורחמיי עליו גברו שהרי אני ורבים רבים מחבריי מצאנו את עצמנו בשלב זה או אחר נרדפים על ידי המוסד לביטוח לאומי. מוסד זה, דומה יותר מכל לדינוזאור ענק ואימתני עם כוחות מעבר לתפיסת אדם ומוח של ציפור בינונית.
"המכתב הראשון הגיע לפני חודש" ניסה שטרסמן לשלוט ברגשותיו "עליך להמציא תלושי שכר" היה כתוב "או לשלם את דמי הביטוח כחוק על התקופה האמורה". בנקודה זו איבד שטרסמן את איפוקו המפורסם וגעה בבכי. "איפה אני אמציא להם עכשיו תלושי שכר מלפני 6 שנים?!" שאל וחפן ראשו בידיו.
הייתה באמת אווירה קשה. "ייתכן שאוכל לעזור לך" קטעתי את בכיו. שטרסמן הרים את ראשו בתקווה. "שמעת על שיטת הטפשות המבורכת?" שאלתי והוא ניגב את את פניו שטופי הדמע בשרוול חולצתו. "הם כתבו לך שאתה צריך להמציא תלושי משכורת נכון?"פתחתי. "כן" הנהן שטרסמן. "אז תמציא" אמרתי והוא הביט בי בתמיהה. "הם גוף טיפש" אמרתי "והם מתקטננים עם כולנו על ניסוח זה או אחר אז למה שלא תעשה בדיוק את מה שהם אמרו ותמציא תלושי משכורת. אם במקרה מישהו יגלה ויעשה בעיות, תוכל לטעון שעשית בדיוק מה שהם אמרו". חיוך קונדסי של הקלה עלה על פניו של שטרסמן כשקם והחל מסדר את חולצתו. "שיטת הטפשות המתוחכמת" מלמל ופתח את הדלת "גאוני" שמעתי אותו אומר כשהרחק במורד המסדרון.
כעבור שבועיים הגיע שוב, הליכתו בטוחה, סומק בלחייו ובידיו זר פרחים. "תודה" אמר ונפל על צווארי "הכל הסתדר".
שמחתי בשמחתו. כל כך כיף לעזור לאדם – להמציא שיטה שמשנה את העולם ועוזרת לאדם הקטן במאבקו כנגד מפלצות הבירוקרטיה. על שמחתי העיבה רק תקרית קטנה שקרתה בהלוויתו של שטרסמן, כעבור שבוע. כלומר, אלמנתו החלה מטיחה בי אגרופים נזעמים לעיני הקהל הרב המתאבל. מה אני אשם שהוא הגזים עם השיטה ונסע עם הרכב של החברה בה הוא עובד אל תוך כביש עם שלט "אין כניסה פרט לרכב עבודה". ממש יכולתי לדמיין אותו יושב ברכב ומגחך לעצמו " מה, זה רכב עבודה...".
"לא היה לו סיכוי" צווחה האלמנה לעברי "הכביש לא היה גמור והוא עף עם האוטו מהצוק. הוא חשב שיוכל לעקוף את הפקק והכל בגלל שיטת 'הטפשות המטופשת' שלך".
היה באמת קשה מאוד. לא רק שחשתי אשם חלקית במותו, גם חששתי שהאלמנה לא תיאות לראותי עוד לעולם. ואולם, חששותי התבדו במהרה שכן כעבור כמה חודשים התפרצה לחדרי האלמנה שטרסמן ובעיניה מרצד הפחד. "מה אני אעשה?!" שאלה ביאוש "הם רוצים ממני דמי ביטוח מוגדלים על 20 שנה אחורה!" היא נשענה על הדלת וגלשה לאיטה לישיבה שפופה. "איך לעזאזל אני אמציא להם אישור שבעלי לא עסק באופן קבוע בספורט אתגרי של קפיצה מצוקים?!"
חייכתי חיוך קטן
בטח לקח הלוואה בשוק האפור, חשבתי לעצמי, הסתבך עם המאפיה. בדמיוני ראיתי כבר בריונים מגודלים ומתולתלי-עורף מכים בו עם מוטות ברזל. עיניו התרוצצו בחוריהן "אתה אף פעם לא בטוח – אתה יכול לשלם להם היום ובעוד כמה שנים הם יבואו שוב". הוא התייפח חרישית "הם באים, אומרים לך שאתה חייב להם ואין לך איך להוכיח שאתה לא חייב, ששלמת". שטרסמן פתח מעט את צווארון חולצתו כדי להקל על נשימותיו המהירות. "איך אני יכול עכשיו להראות להם שאני לא חייב להם כסף מלפני 6 שנים?! איך?!" זעק בחוסר אונים. "הם תמיד שוכחים. הם בכלל לא מסודרים שם. האנשים לא יודעים מה הם עושים וממש לא אכפת להם שאתה נדפק מזה. הכי גרוע זה שאין עם מי לדבר. הם לא רוצים לדבר איתך – הם רק דורשים עוד ועוד ומאיימים יותר".
מצוקתו של שטרסמן הייתה ניכרת ודמעות בצבצו מקצות עיניו. "הם רודפים אחרי כולם" אמר "כל מי שאני מכיר חייב להם משהו".
"תראה שטרסמן" ניסיתי לסייע לחבר במצוקה "אולי המשטרה תוכל לעזור". שטרסמן פער את עיניו בתמיהה "על מה אתה מדבר, המשטרה עוזרת להם, היא איתם ביחד". התפלצתי. "אתה רוצה להגיד לי שהמשטרה משתפת פעולה עם אנשי מאפייה ומלווים בשוק האפור?!" . שטרסמן הביט בי בתמהון "איזה מאפיה?" שאל "דיברתי על ביטוח לאומי".
באחת הבנתי את מצוקתו של שטרסמן ורחמיי עליו גברו שהרי אני ורבים רבים מחבריי מצאנו את עצמנו בשלב זה או אחר נרדפים על ידי המוסד לביטוח לאומי. מוסד זה, דומה יותר מכל לדינוזאור ענק ואימתני עם כוחות מעבר לתפיסת אדם ומוח של ציפור בינונית.
"המכתב הראשון הגיע לפני חודש" ניסה שטרסמן לשלוט ברגשותיו "עליך להמציא תלושי שכר" היה כתוב "או לשלם את דמי הביטוח כחוק על התקופה האמורה". בנקודה זו איבד שטרסמן את איפוקו המפורסם וגעה בבכי. "איפה אני אמציא להם עכשיו תלושי שכר מלפני 6 שנים?!" שאל וחפן ראשו בידיו.
הייתה באמת אווירה קשה. "ייתכן שאוכל לעזור לך" קטעתי את בכיו. שטרסמן הרים את ראשו בתקווה. "שמעת על שיטת הטפשות המבורכת?" שאלתי והוא ניגב את את פניו שטופי הדמע בשרוול חולצתו. "הם כתבו לך שאתה צריך להמציא תלושי משכורת נכון?"פתחתי. "כן" הנהן שטרסמן. "אז תמציא" אמרתי והוא הביט בי בתמיהה. "הם גוף טיפש" אמרתי "והם מתקטננים עם כולנו על ניסוח זה או אחר אז למה שלא תעשה בדיוק את מה שהם אמרו ותמציא תלושי משכורת. אם במקרה מישהו יגלה ויעשה בעיות, תוכל לטעון שעשית בדיוק מה שהם אמרו". חיוך קונדסי של הקלה עלה על פניו של שטרסמן כשקם והחל מסדר את חולצתו. "שיטת הטפשות המתוחכמת" מלמל ופתח את הדלת "גאוני" שמעתי אותו אומר כשהרחק במורד המסדרון.
כעבור שבועיים הגיע שוב, הליכתו בטוחה, סומק בלחייו ובידיו זר פרחים. "תודה" אמר ונפל על צווארי "הכל הסתדר".
שמחתי בשמחתו. כל כך כיף לעזור לאדם – להמציא שיטה שמשנה את העולם ועוזרת לאדם הקטן במאבקו כנגד מפלצות הבירוקרטיה. על שמחתי העיבה רק תקרית קטנה שקרתה בהלוויתו של שטרסמן, כעבור שבוע. כלומר, אלמנתו החלה מטיחה בי אגרופים נזעמים לעיני הקהל הרב המתאבל. מה אני אשם שהוא הגזים עם השיטה ונסע עם הרכב של החברה בה הוא עובד אל תוך כביש עם שלט "אין כניסה פרט לרכב עבודה". ממש יכולתי לדמיין אותו יושב ברכב ומגחך לעצמו " מה, זה רכב עבודה...".
"לא היה לו סיכוי" צווחה האלמנה לעברי "הכביש לא היה גמור והוא עף עם האוטו מהצוק. הוא חשב שיוכל לעקוף את הפקק והכל בגלל שיטת 'הטפשות המטופשת' שלך".
היה באמת קשה מאוד. לא רק שחשתי אשם חלקית במותו, גם חששתי שהאלמנה לא תיאות לראותי עוד לעולם. ואולם, חששותי התבדו במהרה שכן כעבור כמה חודשים התפרצה לחדרי האלמנה שטרסמן ובעיניה מרצד הפחד. "מה אני אעשה?!" שאלה ביאוש "הם רוצים ממני דמי ביטוח מוגדלים על 20 שנה אחורה!" היא נשענה על הדלת וגלשה לאיטה לישיבה שפופה. "איך לעזאזל אני אמציא להם אישור שבעלי לא עסק באופן קבוע בספורט אתגרי של קפיצה מצוקים?!"
חייכתי חיוך קטן
אם הזדהית עם קטע זה, תוכל לבדוק בחינם באתר את זכאותך להחזר מביטוח לאומי
אם לא, תוכל להציץ בקטגורית הקריקטורות
אם לא, תוכל להציץ בקטגורית הקריקטורות
